הָלַךְ הֶרְשֶׁלֶה וְהָלַךְ בְּרַגְלָיו עַד, שֶׁהִגִּיעַ, עָיֵף וּמַזִּיעַ, לָעִיר הַזָּרָה, שֶׁבָּהּ הִתְכַּוֵּן לִלְמֹד תּוֹרָה. חָשׁ שֶׁהוּא רָעֵב כְּכֶלֶב וְאֵין לוֹ מַכִּיר וְאֵין מוֹדָע. נִכְנַס לַפֻּנְדָּק וְשָׁאַל אֶת הַפֻּנְדָּקִית:
– כָּאן מְחַלְּקִים אֲרוּחוֹת חִנָּם?
אָמְרָה לוֹ הַפֻּנְדָּקִית:
– לֹא! כָּל אוֹרֵחַ אוֹכֵל וּמְשַׁלֵּם בְּכַסְפּוֹ.
– מְצֻיָּן! אָמַר הֶרְשֶׁלֶה וְהִזְמִין אֲרוּחָה טוֹבָה.
אָכַל וְשָׂבַע, הוֹצִיא אֶת הָאֲגוֹרָה הַיְחִידָה שֶׁהָיְתָה בְּכִיסוֹ וְנָתַן לַפֻּנְדָּקִית.
כָּעֲסָה הָאִשָּׁה וְאָמְרָה:
– מַהִי הַפְּרוּטָה הַזּוֹ שֶׁאַתָּה מְשַׁלֵּם לִי בִּשְׁבִיל הָאֲרוּחָה הַיְקָרָה שֶׁהִזְמַנְתָּ לְךָ?
אָמַר לָהּ הֶרְשֶׁלֶה:
– אַתְּ אָמַרְתְּ לִי בְּמוֹ־פִּיךְ, שֶׁכָּל אוֹרֵחַ אוֹכֵל וּמְשַׁלֵּם עֲבוּרָהּ בְּכַסְפּוֹ. וּבְכֵן, דְּעִי לָךְ, שֶׁאֲגוֹרָה זוֹ הִיא כַּסְפִּי, וְכָל כַּסְפִּי.