יוֹם אֶחָד, יָשְׁבוּ הֶרְשֶׁלֶה וְאִשְׁתּוֹ וּמָכְרוּ נַעֲלַיִם יְשָׁנוֹת. בָּאָה אִשָּׁה אַחַת וּבִקְשָׁה לָהּ זוּג נַעֲלַיִם. נָתַן לָהּ הֶרְשֶׁלֶה אֶת חֶפְצָהּ וְאָמַר לָהּ: – הִנֵּה לָךְ זוּג נַעֲלַיִם, מְצִיאָה מַמָּשׁ, בְּעֶשֶׂר מַטְבְּעוֹת. חִפְּשָׂה הָאִשָּׁה בְּכִיסָהּ וּמָצְאָה חָמֵשׁ מַטְבְּעוֹת בִּלְבַד. אָמְרָה לְהֶרְשֶׁלֶה: – יֵשׁ לִי חָמֵשׁ מַטְבְּעוֹת אַתָּה תֵּן לִי אֶת זוּג הַנַּעֲלַיִם וַאֲנִי אָרוּץ לְבֵיתִי לְהָבִיא לְךָ אֶת חֲמֵשׁ הַמַּטְבְּעוֹת הַנּוֹתָרוֹת. הִסְכִּים הֶרְשֶׁלֶה לְהַצָּעָתָהּ וְנָתַן לָהּ אֶת הַנַּעֲלַיִם. כָּעֲסָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל הֶרְשֶׁלֶה וְאָמְרָה לוֹ:

– וּמַה תַּעֲשֶׂה, אִם לֹא תָּשׁוּב הָאִשָּׁה לְשַׁלֵּם אֶת הַחוֹב? אָמַר לָהּ הֶרְשֶׁלֶה: – אַל תִּדְאֲגִי, אִשָּׁה, הִיא תָּשׁוּב מִיָּד, כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת. נָתַתִּי לָהּ זוּג נַעֲלַיִם שְׂמָאלִיּוֹת…