הֶרְשֶׁלֶה הָיָה מַצְחִיק אֶת חֲבֵרָיו בְּגֻזְמָאוֹת. פַּעַם אַחַת אָמַר לַחֲבֵרָיו: – בּוֹאוּ נִרְאֶה, מִי יָכוֹל לְסַפֵּר אֶת הַגֻּזְמָה הַגְּדוֹלָה בְּיוֹתֵר.
קָפַץ אֶחָד מֵהַחֲבוּרָה וְאָמַר: – אֲנִי!
אָמַר לוֹ הֶרְשֶׁלֶה: – נוּ, נִשְׁמַע!
אָמַר אוֹתוֹ נַעַר:
– הַבֹּקֶר יָצָאתִי מִבֵּיתִי הַחוּצָה וְרָאִיתִי פַּרְעוֹשׁ עוֹמֵד בְּרַגְלוֹ הָאַחַת בָּרְחוֹב וְרַגְלוֹ הַשְּׁנִיָּה עַל גַּג בֵּית־קוֹמוֹת וּמְפַהֵק.
אָמַר לוֹ הֶרְשֶׁלֶה:
– וַאֲנִי עָבַרְתִּי רֶגַע אֶחָד אַחֲרֶיךָ וְזָרַקְתִּי אֶבֶן לְתוֹךְ פִּי הַפַּרְעוֹשׁ!
