בגלילות פּודוליה, בסביבות הטבעיוֹת והפראוּת היערית שבהם, נפלאות גדולות נשמעו.
ישועות נעשו בארץ, ששמיה כחולים־אפרורים ועצובים. הצדיק מכּסיליה, העירה הקטנה אבל המפורסמת בגלל היריד השנתי הגדול שבה, עושה נפלאות גדולות, מגרש דיבוקים, רוחות זרות ר“ל, הנכנסות בגופות בני אדם, בכוח ההשבעות וקבלה מעשית, ו”המופתים" נראים בחוש ואי אפשר להכחישם.
מעין המאורע: מעשה בפלונית בת פלונית מעיר פלונית, שיצאה אל הבאר בלילה עם נר דלוק לשאוב מים. פתאום כבה הנר, והאשה נחטפה. הדיבוק נתדבק בה. אנשי הבית יצאו ומצאוה מוטלת על הארץ ופניה למטה, כגוף בלי נשמה, עיניה סגורות למחצה, פיה פתוח, וצוארה נתעבּה. כשהכניסוה החדרה והנה – רוח מקשקש מתוך גרונה, צורח הוא בקול נפעם, פולח חזה, מעורר רחמנות, מספר כל מאורעותיו והרפתקאותיו בחיים.
חזן היה בעלמא דשקרא. ש"ץ מפורסם, אוי לו שסרח, חטא, עוה ופשע, בעל תאוה נורא היה, אין עבירה שלא עבר, בלען היה, זולל וסובא נורא. מלא כרסו לפני התפילה במאכלות אסורות. והוא נע ונד עכשיו בעולם התוהו, קצת מנוחה אין לו, עד שנתגלגל בגופה של האשה, וינפש מעט.
והוא מבקש רחמים על נפשו שלא ירדפוהו לשוא; לא אצא מכאן, הוא גועה בבכיה. וכוח גדול ל“הדיבוק” על האשה העלובה, להכריחה ולהנהיגה ככל חפצו, היא תלויה כולה ברצונו, וסובלת היא מזה צער בכל אבריה, אנוסה היא לזמר סלסולי נגינות של חזנות, שלא שמעתן ולא ידעתן מעולם. והקול כ“כ יפה, כ”כ קורע לב.
ומזמרת היא “כל נדרי” ובוכים כל העומדים עליה. הדמעות נסתחטו מאליהן. קרובי האשה נסעו אל הצדיק מכסיליה. אז היה עפ"י מקרה יומא דשוקא בעיירה. יהודי הסביבה, קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים, מתקבצים בהמון, מי למכור, מי לקנות, מי לסרסר ומי לפשר, מי לראות ומי ליראות; חנויות גדולות פותחים שמה עם חלוני תערוכה גדולים. גם תיאטראות וקרקסאות מכניסים תחת אהלים של קרשים ונסרים. כל השנה בכליון עינים לימי היריד האלו. הנצרכים לבגדי־חתונה – קונים אותם שמה; תנאים ותקיעות־כף – שמה; התודעות, ראיון, טענות ומענות, הכל, הכל – שם. והעיירה כמרקחה; האזנים תחרשנה מרבבות קולות וצוחות. גלים של צריחות משונות מתנגשים ומשתפכים באויר, לפני העינים ירחפו אלפי צורות וטיפוסים שונים של בני־ברית ושאינם בני־ברית, נחשולי אנשים ונשים נחפזים ומתרוצצים, נדחפים ונדחקים ואין מעמד. בחוג היהודים נשמע: "דיבוק" בא אל היריד, והרבי, המפליא לעשות, יגרש אותו.
עזבו החנונים את חנויותיהם, התגרנים את סחורותיהם, החתנים את כלותיהם ורצו ובאו לביתו של ה“רבי”. בריות למאות כבר מלאו את ביתו של הצדיק. צפופים עמדו שמה, תמהים ומשתאים; ואלה שנתאחרו מילאו את המסדרון, סבבו את החלונות מבחוץ, וימלא הרחוב בהמון גדול שואף ומשתוקק, מי לראות ומי לכה"פ לשמוע את הנסים ואת הנפלאות…
שוכבת האשה על הארץ, חיורת כמות, מזדעזעת בכל אבריה, עיניה סגורות למחצה.
אצל האשה עומד הרבי – איש בחצי־ימיו, בעל צורה ועטוף הוא לבנים מכף רגל ועד ראש. גם הירמולקה מתחת מצנפתו – לבנה. שערות הראש לבנות, והזקן הגדול והנכסף מעט לבן ונופל הוא על הז’ופּיצה, העשויה מאטוּן לבן, ועיניו מרפרפות וצופות למרום.
שואל הרבי: “אמור לי, רוח, מה שמך?”
משיב הרוח וגונח ביללה ממושכת ומזעזעת: “לוי בן יחזקאל”.
“מה שם אמך, לוי?”
“שם אמי, שלמצי”.
“לוי בן שלמצי, מה עשית בעולם הזה, שאינך מוצא מנוחה בעולם הנשמות?”
מכריח הרוח את האשה האומללה לקפוץ כפיה לאגרוף ולהכות באגרוף על לבה, ולצעוק בהזדעזעות גופה, “חטאתי, עויתי, ופשעתי”.
שואל הרבי: “מאיזה צד נכנסת לאשה?”
משיב הרוח: “דרך הגרון”.
שואל הרבי: “היכן מצבך כעת בגוף האשה?”
משיב הרוח: “בין הצלעות והמתנים שמצד ימין”.
והאשה רועדת ומתחלחלת.
שואל הרבי: “מי נתן לך רשות להכנס לגוף האשה ההיא?”
הרוח אינו עונה.
שואל הרבי: “מה מהותך ותוארך?”
הרוח אינו משיב.
שואל הרבי, אם יציית לו ויעזוב בטוב את האשה הזו, אך הרוח אינו עונה, אלא שומעים את נשימתה של האשה הנחנקה ונבהל העם, ובלבבות מפרכסים הרהורי תשובה על חטאים סתם…
אז נהיה הדבר הגדול והנורא. אז עשה הקדוש מה שעשה, הקטיר בשמים ועשן מיתמה ועולה. אז נשא והרים הקדוש את עיניו העמוקות למרום, והרים את קולו וענה ואמר:
“משביע אני עליכם המלאכים המשרתים, אוזיאל, רדביאל, גורציטאל, רחמיאל, גרזניאל, פומפיאום וחטפיאל, שתחטפו ותוציאו את הגלגול “לוי בן שלמצי” מגופה של האשה יוכבד, בת? (קרובי האשה: “מחלה!”) יוכבד בת מחלה”, ותטילו אותו לארץ גזירה, מקום תוהו ושמה, אשר לא דרכה שם רגל אנוש… מוסר אני בידכם את האשה יוכבד בת מחלה לשמרה, שלא תתנזק באחד מאבריה. ויהי נועם ד' עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו…"
פתאום נשמעה צווחה מקרישה את הדם, היוצאת דרך גרון האשה. משמשו של בעל המופת רץ אליה והחזיקה בידה… והנה אש יוצאת מהאצבע הקטנה של ידה הימנית.
והבית מלא עשן:…
והאשה מתעוררת וקמה מהקרקע בריאה ושלימה בגוף ונפש. לא ידעה כי בא רוח אל קרבה. ושאלה על מה נתאספו הבריות לכאן…
תמהון והשתוממות, אימתה ופחד, חרדת קודש. וירא ישראל את הנס הגדול, וייראו העם את הצדיק, וימלאו את אמתחתו – כסף…
בכל סביבות פּודוליה מספרים ומספרים את “התשועה הגדולה” בכל פרטיה ודקדוקיה, מסלסלים ומשתעשעים ב“הנס־הגדול” ואין בית אשר לא דובר בו. אשרי האיש שעמדו רגליו אז בכסיליה, והוא בעצמו היה באותו הנס. מספר הוא ומספר דברים כהוייתם, בגבהות מיוחדת, מאה פעמים ואחת, בנוסח אחד, ודברים אחדים, והכל נוטים אוזן לדבריו.
תמהין ושילין: כך? כך? איך, איך היה? בעיניך ראית? זכיה גדולה, אשריך! – –
גם בביהמ“ד של המתנגדים מפרסמים אותו המעשה. אין מפילים דבר מדברי הצדיק, מתנועותיו והשבעותיו! הכל מספרים בדחילו ורחימו מעושה, והשומע יוכל לטעות ולחשוב: המתנגדים הפכו הקערה על פיה והקדיחו תבשילם! הם בגדו בדעותיהם ונסחפו עם הזרם. וכתלי ביהמ”ד, המלאים אויר למדני מעורבב בגאוה יחסנית, שומעים את הנס יוצא מפי המתנגדים עצמם ורוצים לנפול מבושה. אבל נשארים נטויים ועומדים, מפני שהמספרים המתנגדים מצרפים להנס עוד איזה סיום… כיון שמגיעים לסוף הנס “והאשה שבה לבריאות גופה” חותמים: ולמחרת היום הגדול הזה, עמדה אותה האשה עצמה, שנעשה בה הנס, אצל הדלת של הצדיק ורקעה ברגליה, דפקה בחוזק יד על הדלת וצעקה שהרבי רמה אותה… הבטיח לתת לה ע“י הגבאי חמשים גולדין בשביל שתשחק את “משחק הדיבוק” והנה קבלה רק עשרים. והיא היטיבה כ”כ לשחק את תפקידה! עוולה נוראה כזו! בשעה שהרבי נשתכר ממון קורח על ידה, מקפחים שכרה של אשה עניה… רציחה!
אַה – – – נודע הדבר! זהו הסוד!
ומה חשבת אתה? שיש ממש בכך?
אבל מה לעשות כדי להוכיח להמון את טעותם? השמועה נתפשטה בעוה"ר… מחלה מתדבקת שוררת בארצנו, אמונה תפלה בדיבוק ובמעשה נס של הרבי. אנו אחראים וערבים לדאוג ולראות, שלא תתגבר הסכלות ותמלא הארץ דעות נפסדות וכוזבות… עלינו לעשות איזו פעולה נגד הרמאות והחוצפה. נגד החסידות, הצדיקות, הבורות והפראות.
הדיבורים האלה כיוון שנשמעו בין המתנגדים עשו רושם. ברם, כידוע המתנגדים חיים ביחידות. אין הסתדרות הגונה ביניהם. אף על גב שדעה אחת מחבּרתם, אורגניזטורים לא היו מעולם. צערם ושמחתם ביחידות. אינם מצטרפים ואינם מתאחדים באחדות גמורה, אבל בפעם הזאת הרגישו את הכאב כאילו לב אחד להם…
הסכלות גוברת והאמת נעדרת. בתור יוצא מן הכלל התקבצו המתנגדים לטכס עצה. הכל מדברים, כולם צועקים, והכל מודים… צריכים להראות להשוטים הטפשים, כי משולל יכולת הוא הרבי לגרש איזה דיבוק, צריכים הם לדעת את האמת, כי רמאים הם, גונבים את דעת הבריות. אבל ע"י איזה אמצעי יכולים להשיג את התכלית המבוקשה?
קם ר' יחיאל מיכל, יהודי גברתן, בעל איברים ובעל קומה, ואמר:
“רבותי! פרץ רחב נראה בחומת הדת הישראלית, יהודים שלא שנו מעולם פונים עורף לתורה הקדושה, עוברים זמן ק”ש, עושים מעשים אשר לא יעשו. יהודים שמסרו נפשם על קדושת הדת – פלחי לצלמא, נוסעים לרביים, מאמינים ב“מופתים”, ועוד מעט ואין יהודים!"
“מי אשם בכל זאת? הרביים! הם יתעו את בני ישראל בתוהו לא דרך ע”י מעשה תעתועים ויחוללו תועבות נוראות, יעוללו בעפר את קרן היהדות וישחיתו כל חלקה טובה בדת מורשה, ועתידה עוד, חלילה, שתשתכח תורה מישראל על ידם. סכנה ליהדות ואנו מחשים! עד כאן היו הם העושים והמעשים ואנו המגדפים והמקללים ותו לא, והואיל וגדול המעשה מהדיבור, ונאה מקיים – יותר מנאה דורש, לכן הצליח מעשה שטן; הם גדלו ונתרבו, ומתרבים מיום ליום, מוכים בסנורי־הבעש“טנות ונעשים לחסידים, ואנו אין לנו על מי לסמוך, כי להדיבור אין כוח לנצח ולהכריע קמינו תחתינו. מכאן ולהבא אסור לנו להעלים עין מהסכנה הצפויה לנו ולהתחיל באיזה מעשה; עלינו לצאת למלחמה נגד הבעש”טנות לא במלים קיקיוניות לבד, אלא בכלי זין הפעולה".
שתיקה. אנחה עמוקה משברת הגופות.
“התמוטטות היהדות, השתכחות התורה. עד היכן הדברים מגיעים, מה לעשות? אפשר יש לר' יחיאל מיכל איזו הצעה?”
“יש עצה”, עונה ר' יחיאל מיכל. “לכאורה תהא זרה בעיניכם, המעשה לא רצוי בהשקפה ראשונה אבל תכליתי מאוד”.
–נעשה ונשמע!
“הקול נשמע, שבעירנו יש דיבוק, מספר ר' יחיאל מיכל, עוד דיבוק ב”ה! והצדיק קבע זמן הגירוש, בודאי משום הפרסום, ביום הכיפורים הבע“ל. וזאת נעשה! שליח משלנו יסע שמה. יעמוד לפני הרבי ויוכיח דרכו על פניו, יעיד לו בהדיא, ששקרן הוא, גונב דעת הבריות, קומדיאנט. ואם בכוחו לגרש דיבוק, הרי יוכל להראות נפעלות בהכניסו אותו גוף אחר. ובכן, ידביק אותו הדיבוק שיגרש, ביום הקדוש, בגופו של השליח שלנו לעיני כל הקהל, ויודו כולם, כי צדיק וקדוש הוא. ומשום שבודאי לא יהא באפשרותו לעשות כדבר הזה, ויוָדע בשער שרמאי הוא, כל מעשיו מאפע וכל פעולתו רק אחיזת־עינים היתה ותעלה האמת… ומלא הארץ דעה ד'.”
“טובה העצה! בעלי דבבינו יראו ויבושו. כל חסידי הצדיק יכבשו פניהם בקרקע! אבל מי ומי ההולך לאסור המלחמה עם השקר?”
תלו עיניהם בר' קלמן בריש, הגדפן הגדול שבנו, הארי שבחבורה, והיו סבורים שהוא מוכן ומזומן ללכת…
“רוצה אני, אבל איני רשאי, ונימוקי עמי” – ממעך ר' קלמן בריש קולו.
“וילון אינו משמש כלום”, שונה אחד בלשון המשנה ונגינתה. “אין כוחו אלא בפה, ארנבת!”
“כמדומין אנו, שקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא! ילך ר' יחיאל מיכל בעצמו ובכבודו ללחום מלחמת מצוה, וזכות תורתנו הקדשוה תעמוד לו ותנצח בזהש”י".
“יישר כחך! חילך לאורייתא!”
ואיגרת נכתבה באותה הישיבה, בהסכם כל המתנגדים, אל הרבי דק"ק כּסיליה.
"היות שלא איכשר דרא, דורנו דור שפל, כסה חושך ואָפל; מלאה הארץ חמס, כוח הלמדנות נמס; שרצו חבר ובעל אוב, תלמידי בעל שם טוב; אפיקורסים מסיתים ומדיחים, ישרפו כקוצים כסוחים, ממלאים את גן ד' צבאות חרולים, מגרשים דיבוקים וגלגולים. לכן הסכמנו אנו לומדי בית המדרש הישן ללחום נגד הפתיות והשקר, לעקור כל רמאי וְעֵקֶר; הנה פשתה הצרעת גם בינינו. חדשה נצמחה בעירנו, דיבוק הדבק באחד הבחורים, וזמן הגירוש יהיה יום הכיפורים; והיה בהגיע יומו, נשלח שליח למקומו וניסה כוחו לגרש את הרוח, ולהכניסו לתוך גופו של השלוח, אם חלילה יעלה הדבר בידו, אזי יגדל הודו, נבוא למקומו, ונשתחווה להדומו, ואנחנו לא כן נוחילה, ואם לא יוכל להראות ידו הגדולה, ונגזר דינו, להודיע קבל עם כי שקר בימינו, דובר שקים, כזבן וגא – רבה צבאך צא…
נאום: קלמן בריש ב“ר אלתר ז”ל,
" שלמה זאב ב“ר מענדיל ז”ל
" יחיאל מיכל ב“ר טודריס ז”ל
" זיינביל איש הורביץ
" קאפיל ב"ר מאטיל גרינברג
ונאום פסח ב“ר יונה רחל’ס ז”ל
ר' פסח זה, המכונה “ר' פסח הכל ניחא”, חתם את שמו באחרונה בעל כרחו, ולבו הכהו אחרי החתימה. אליביה דידיה אין כדאי להלבין פני מאן־דהוא ברבים, אפילו פני רבי, על כגון דא אמרו חז"ל: “שבקיה לרויא דמנפשיה נפיל. והכל ניחא…”
* * * * *
לאחר שני שבועו קיבלו המתנגדים מכתב מגבאי של הרבי, וזה לשונו:
“ב”ה. אדמו“ר ציס”ע בפה קדשו צוה עלי, לכתוב לכם, שיבוא הרשע לכאן.
המשמש בקודש חיים משה בא“א החסיד המופלא בנש”ק מאיר ז“ל.”
מעולם לא זכתה כסיליה, עיר מושב הצדיק, לאוכלוסין רבים כביום־הכפורים דהאי שתא. כל “אנ”ש" באו לשם נסיעה לצדיק ל“יום הקדוש”, ואחרי כל המופתים שהראה הצדיק אשתקד, נגררו חסידים חדשים עם ישנים. ובני חבורה רבים באו לראות פלאי־פלאים, היאך יגרש ה“מפליא לעשות” את הגלגול מגוף הבחור העלוב לתוך גופו של המתנגד הרשע ימ"ש. ופניהם של המאמינים מביעים רעד וגיל גאותני ושמחת נפש גלויה. גם מתנגדים רבים מכל הסביבות באו הפעם בלב רותת והתבטלות…
מי יודע? העולם אינו משוגע.
ביוה"כ, בהפסקה שבין שחרית ומוסף, רבה תנועה כללית. התגודדו בני אדם כנופיות כנופיות על המגרש הגדול שלפני הקלויז, ועמדו בחצי גורן עגולה אצל הבחור בעל “הדיבוק”, שהתפרקד על האדמה. שברירי חמה נפלו על פניו המשונים והכואבים וסגרו את עיניו העקומות. לצד ימינו עומד הרבי במין התרברבות והתרוממות, ועיניו מורדות לארץ. “אסור להסתכל בפני הרשעים”. ר' יחיאל מיכל שליחא דרחמנא וסיעת מאוהביו עומדים לצד שמאלו של הדיבוק. וז’נדארמים עומדים עליהם לשמרם.
מתחיל הדיבוק גונח וצועק, מיבב ומילל: אוי רבי, חטאתי… עויתי… אוי, אוי, תיקון, תיקון, רבי קדוש!"
עונה הרב במתינות בטוחה: “אם תציית לי אתקן אותך”.
אומר הרבי לר' יחיאל מיכל:
“רשע! פתח פיך!”
פתח הרשע את פיו. אומר הרבי:
“צא, צא, דיבוק, מגופו של הבחור חנה בן עובדיה והתדבק בגופו של הכופר, המחלל שם־שמים בפרהסיא, יחיאל מיכל, בן? – חנה גננדל”!
“רשע המומר, פער פיך!”
פער הרשע עוד פעם את פיו, אבל הדיבוק עדיין לא יצא מגופו של הבחור ועדיין לא נכנס לגופו של יחיאל מיכל. הרים הרבי את קולו:
“לך לך, רוח, מגופו של הבחור הזה ואני אומר קדיש אחריך, אלמד משניות לתיקון נשמתך, עליה גדולה תהיה לך, תבוא למנוחה שלמה – לאחר איזה זמן…”
מגהק ומפהק הדיבוק. אינו יוצא ואינו נכנס.
מתאמץ ר' יחיאל מיכל לעמוד כך בפה פעור… וממתין ההמון בקוצר סבלנות וסקרנות גדולה ומצפה לאיזו קטסטרופה. אך לבטלה. פתאום התנודד הרבי ונוהם:
“אל תהי עקשן, שים משכנך בגוף זה, העומד כאן. היה לרוח עועים בראשו ורצוץ את מוחו וטרוף את דעתו. בוא אל מעיו וצבתה בטנו ונפלה ירכו… ידע, כי אלקים בשמים וצדיק בארץ…”
נלאה ר' יחיאל מיכל לעמוד בפה פתוח והוא סוגר פיו, מעמיד פנים של בכיה ונואם בבכיה בהכנעה והשתעבדות מעושה:
“רבי וקדושי, עטרת ראשי! אפשר אינו רוצה הדיבוק ליכנס דרך הפה, יכנס, במחילה מכבודך הרם והנישא, דרך…”
צחוק אדיר פרץ מאלפי פיות. ההסתערות וההתנגשות גדלו. דם היה נשפך, אילולי נעלם ר' יחיאל מיכל מגיא־החזיון. גם הרבי שהיה במצב התעלפות נתעלם מן העין.
נתפנתה הככר. כלתה רגל מן השוק. ההמון נמוג.
סעודה גדולה עשו המתנגדים במוצאי יו"כ, ובהתפעלות נהנו מסעודת מצוה זו.
קץ הפלאות!" – – –
ימים רבים היה המעשה לשיחה בפי הבריות, ותבוסת החסידות היתה שלמה.
חולשת דעת מרובה היתה להקדוש מכסיליה, שנתנוול לעיני אלפי מעריציו בפומבי. נסתלקה הימנו רוח־הקודש, נפסקה ההשפעה ונתמעטה הנסיעה. – –
התנחמו החסידים כי יענוש הצדיק את המתנגד, אשר שפך את דמם כמים ואע"פ שיתמהמה, אפילו הכי חיכו לעונש בכל יום שיבוא. אם לא בזה, הרי בבא בודאי ובודאי… אבל הצדיק, מעשה להכעיס, דוקא לא הענישו, אפשר מפני החשש “ענוש לצדיק לא טוב” – – –
וכבוד גדול נעשה לר' יחיאל מיכל “בעל הדיבוק” בין המתנגדים, דברו עליו בהערצה יתירה, ומלאה את בית המדרש תהלתו. “מקום הניחו לו להתגדר בו”. אבל ר' יחיאל מיכל בעצמו לא היתה לו קורת־רוח מכל המעשה. ובפניו לא היו רשאים לדבר מזה, ועוד חד מחבריא.
ר' פסח “הכל ניחא” לא היה מרוצה מכל העסק מעיקרו. איברא, שמצוה לפרסם את החנפים, אלא לא ע"י אמצעים כאלה… כולי האי לא צריכים. זה ראוי היה שלא לעשות. למה יאמרו הגוים: “רבם דחפו!”
וברבות הימים כאשר הכל נשכח, והעולם כמנהגו נוהג, נחשול החסידות חדר לתוך כתלי בית־המדרש הישן, וגם אחד מנכדי ר' יחיאל מיכל נסחף עם הזרם, ונעשה בעש"טני. נאנח אז ר' פסח ואמר: “הרי העונש על סרחונו הישן של ר' יחיאל מיכל… מידה כנגד מידה. בחסידות חטא ובחסידות נפרעו הימנו. מביתו יצאה הרעה… והכל ניחא”.