בבית המדרש אורה ושמחה, רעש והמולה. לא שמזמרים ח“ו; בביהמ”ד של המתנגדים אינם נוהגים לזמר ולנגן “ניגונים” משום דרכי האמורי, כלומר משום שכך נוהגים החסידים… אבל שמחים המתנגדים, שתו שכר ואכלו אגוזים; בכוס שניה כבר הסמיקו פניהם ונתעלו לעילא ולעילא, שכחו את כל הצרות והיסורים – את החסידים והרביים – וחיים כעת בעולם של הנאה ונחת, משוחחים זה עם זה, ולדבר יש ב“ה על מה, מכוח גבאים חדשים, מכירת ה”עליות" וה“קידוש” של מחר… צוחקים, מהתלים ומדברים ליצנות– והולכים אל ההקפות.
מסביב לשולחנות והספסלים ניצבים נערים קטנים ובתולות קטנות וגדולות מכל ה“מינים”. כי על כן שמחת־תורה היום, ומותר לנשים לבוא לביהמ"ד. וכשעובר המסע עם ספר התורה, מזדקף יער של ידים פרושות, של נערים ונערות, הנוגעים בספרים, והמון פיות משורבבים הנושקים את התורה. ויש שתתעה איזה נשיקה מפיו של איזה נער גדול על ידה של איזה נערה, ובמקרה נערה יפה, ופניה מתאדמים, אין בכך כלום. הרי שמחת־תורה היום והתורה נמשלת לאשה… והותרה הרצועה בשעה שהולכים עם ההקפות…
“צאן קדשים!” בא החשק בלבו של ר' פסח “הכל ניחא” לקרוא בקול רם. פניו משולהבים, פאותיו פרועות, השטריימל שלו נעתק הצדה ומכסה את עיניו. טרוד הוא כעת מאוד, עסוק הוא היום בענינים חשובים, – בצעקה של מצוה:
“צאן קדשים!”
“מה, מה!” מרעימה החברה־הלבנה. מה… מה…
בתוך ההמולה הזו יושבים להם בודדים בפינות מיוחדות גוברין אחרים, עצבים ועגומים, ואינם משתתפים בשמחה הכללית.
בקצה השולחן אשר ע“י ארון הספרים יושב לו כעת שקוע במחשבות מתי ליזר החנוני, מתנועע הוא אצל איזה ספר פתוח, אבל אין לבו הולך עתה אחרי דברי הספר. הרהורים אחרים לגמרי מתעופפים בראשו; כבר סבבו ההקפה השניה, כבר קראו “לכבוד התורה” את כל טובי ביהמ”ד, אפילו “שמעון הנאמן” וגם “מרדכי האיש” נתכבדו, ואותו, את ר' מתי ליזר, הבקי במדרש ו“עין־יעקב”, אותו לא קראו עוד; לבו מלא מכאוב, והוא חושב ומנקר: אפשר יודעים הם כבר מצבו הרעוע, לכן מקילין בכבודו… והוא מרגיש את עצמו נעלב מאוד…
בשקערורה שבין שני חלונות יושב אצל העמוד ר' משה, אברך בעל פנים חורים ופאות מסולסלות. הוא נגד התנהגות שכזאת, נגד “הוללות” בביהמ“ד, מצטער הוא על החירות וקלות הראש, שיש להן נגיעה לחסידות; אבל ההפגנה שלו אינה בפומבי, אומר הוא תהילים בלחש. “ישוב עמלו בראשו ועל קדקדו חמסו ירד”, מנגן הוא בנגינה עצובה וחשאית. ירא הוא שמא יכבדוהו באלונטיות אחדות בראשו אם יודע ל”החברה הלבנה" מה שהוא עושה כעת. בשמחת תורה הרשות נתונה! על הספסל בזוית לא רחוקה מהתנור יושב לו קאפיל האפיקורס ומביט בעיני זכוכית על כל המשחק הזה… בתקופת המרה שחורה הוא כעת הפילוסוף העולמי הזה, ובפרט בשמחת תורה מתגברת בו העצבות ביתר עוז… אין הוא יכול לשמוח עם התורה. אומלל הוא, אבל בין השמחים, משקיף עליהם במשקפים שחורים של מות ורקבון…
ניגש אליו הבחור איציק משה, כדי לבדר אותו קצת ומתחיל: “בכל זאת יש רעיון בחיים הדתיים… יסתכל נא ר' קאפיל על השמחה הבלתי מזוייפה שבלבות השמחים עם התורה…”
“אט – בע, אבל ימותו”, נוהם ר' קאפיל ומיסב פניו מן הבחור כלפי הקיר, שם דולקות עששיות של ה“יאהרצייטן” ומעלות אד חמוץ אל האף…
הולך הבחור איציק משה וסובב ממקום למקום ואינו מוצא לו מנוחה. נתפס הוא כבר להשכלה, הבחור הזה. מרננים אחריו בביהמ“ד: ספרי מינים נושרים מחיקו! כותב לפעמים שורות קצרות בנקודות וסימני קריאה ושאלה! חבר שנתקלקל. כל “הזמן” בילה בכפר, בתור מלמד לבני החוכר. שם התבודד בשעותיו הפנויות עם הטבע, “הידיד האחד והמיוחד בחייו”. כששב לימי החגים לבית אביו הרגיש את הבדידות והריקנות… אין מבינים אותו שם, אין לוקחים חבל בחייו הפנימיים. וגלמוד הוא מבלה את הימים בביהמ”ד, ערש ילדותו, ששם נתגדל ונתחנך, והוא מוצא סיפוק נפשי בספרים הקטנים הסגורים לחוד בהארון הקטן שם הרחק מהספרים העבים… אבל עכשיו אין לבו אל הספרים; מקנא הבחור בהשמחים שמחה של מצוה והוא כבר אינו יכול, אינו יכול… גם הוא כר' קאפיל עצוב בעצם שמחת תורה, שמחה פנימית חסרה לו וחבר אין לו שישתעשע אתו קצת…
בודד הוא בביהמ“ד; כולם משעממים אותו. יודע הוא כבר על פה את כל פרשת התנגדותו של ר' קלמן בריש “הפלגאה”, לו יש כבר מחשבות אחרות ע”ד החסידים והחסידות, לא כצעקתו של הפלגאה עליהם עשו באמת… אין השד נורא כמו שמצייר הוא אותו. אבל אין מגלין זאת כאן בביהמ“ד, משום סכנת־נפשות. וגם החקירות של ר' פסח “הכל ניחא” כבר אינן לוקחות את לבו. מלה חדשה לא ישמע עוד. זקנים האנשים! חפץ הוא מוצא עוד לפרקים בשיחתו עם השתקן ה”אפיקורס"; אבל עכשיו אין לדבר אתו, שקוע הוא בעצבות מרה. ומחליט הבחור איציק משה ללכת לאחורי התנור ולשוחח מעט עם משה’לי הסבל.
הוא, איציק משה, הוא האחד בכל ביהמ"ד, ואפשר בכל העיר, אשר שם לבו לפרקים על הסבל הזה, שהוא בבחינת “רואה ואינו נראה בחיים”. ברם יודעים מישותו של משה’לי הסבל, כשרואים שק לבן של קמח בעל מאה קילו מתנועע על פני הרחוב, משערים, שמסתמא נמצא תחת השק ההוא משה’לי הסבל עם ראשו המורד וצוארו האדום והשרוט נטוי כלפי הארץ. אבל יותר אין מהרהרים בו. למשל, על לב שום איש, שמכיר את משה’לי זה עשרות שנים, לא עלתה מעולם השאלה, איך אפשר בכוחו של יהודי קטן חלש וזקן כזה, שיעמוס על שכמו משא כבד וגדול פי שנים מגופו… והזרות הזו היא היא שמשכה אליה את סקרנותו של איציק משה, שאהב את הזרות והנסתר שבחיים, את המופלא והמכוסה שבנפשות האנשים, וניסה לפעמים לרשום בעט־עופרת שרטוטים וקוים של טיפוסים חביבים עליו. – – – –
את משה’לי הסבל עם שערותיו הלבנות והפרועות, עם גבותיו הארוכות, התלויות על עיניו ומכסות אותן, זוכר איציק משה עוד מימי ילדותו. ונדמה לו תמיד, שאז היה ג"כ בן שבעים ושבע שנים, כמו עתה, מאחר שמראהו לא נשתנה אף במקצת. נדמה לו, שהאיש הזה היה זקן כל ימיו… וזוכר הוא, שתמיד התפלא על כוחו של הזקן הזה לשאת משא רב על גבו הנשבר ולא פעם בא החשק בלבו להכנס אתו בשיחה בשעה שהוא מכתף את שקו על איזה משענה להנפש מעט. אולם כשרק נגש אליו ושמע את גניחותיו ונשימותיו העמוקות, וראה את צנורות הזיעה הנוזלות מעל מצחו, אבד את חשקו ליגע את ראשו בשאלות של הבל. ובכלל לא אהב הסבל לבוא בדברים עם אנשים, הוא היה חי ביחידות. פעם פגש איציק משה את משה’לי הסבל כששב הביתה בליל חורף; האדמה היתה לבנה מהשלג הרב, הקור היה צובט באזנים, מקפיא את השפם והזקן בפתיתי קרח, והולך לו הסבל ופניו מעטופים מתחת לסנטרו וסביב לאזניו. כובעו משופל עד עיניו, ולא נראה כי אם חוטמו האדום, וקצת זקן לבן קשה מבצבץ ועולה באלכסון מתחת למעטפתו. וניגש אליו הבחור ושואל אותו: “להיכן ר' משה’לי הולך?” והלה אינו משיב לו, ונשמע זמזום משונה יוצא מפיו של הסבל, וחפץ איציק משה לדעת מה טעמו ופירושו של זמזום זה. הולכים הם הלאה, והבחור מנסה עוד הפעם ושואל אותו, יאמר נא לי ר' משה: “איך בלי “עין הרע” יוכל לשאת שק קמח גדול כזה?” אבל הסבל אינו עונה, כי אם מכה על לבו אחת ומלים נשמעו: “סלח לנו כי חטאנו!” ומכה על לבו שתים: “מחל לנו מלכנו כי פשענו”.
התפלל הסבל תפילת מעריב בדרך. מסתמא עבד בלילה ההוא עבודת משא ולא היה לו פנאי ללכת לביהמ"ד, ועד שיבוא אל דירתו הרחוקה יאחר זמנו, או יהיה כל כך עיף ויגע, עד כי יפול עם בגדיו ועם מגפיו על מצע של תבן – ולא יתפלל כלום חלילה. והטעם הזה, היא השערת הבחור איציק משה מדעתא דנפשיה, כי הסבל לא כגיד לו הסיבה מדוע התפלל בדרך. בכלל לא היה אוהב לדבר, וכששאל אותו הבחור ביום השני, בשבתו מאחורי התנור החם, על תפילת הדרך שלו, ענה ואמר: ה?
אבל עכשיו בשמחת תורה, בשעת חדווה, מקוה איציק משה להוציא סוף סוף איזו דיבורים מפיו. והוא נגש אליו ומוצא אותו יושב חצי שכוב על הספסל הארוך והרחב שמאחורי התנור, ואומר לו: “ר' משה’לי, מדוע לא ילך לשמח את עצמו מעט בשמחת תורה?”
ה… הוא עונה לו, מתוך חשדנות ושותק.
“יגיד נא לי, ר' משה’לי, מדוע אונו שמח בשמחת תורה?”
“ה אַ אַ… הרבה תורה למדתי בשנה הזו?”
"אם אתה לא למדת, הרי למדו אחרים, וכל ישראל אחים הם, ואם אחיו “עושה חתונה, או קרובו, כלום לא יקח ר' משה’לי חבל בשמחתו?”
“אין לי אחים, אין לי קרובים…”
“יאמר נא לי בטובו, העדיין הוא נושא שק קמח על שכמו?”
“וכי מה אני עושה? ספרים אני כותב? הא, או מחזיר על הפתחים, חלילה? לא בחייהון ובימיהון של הללו השכורים ההם!” והוא מראה בידו אל העבר, שמשם נשקף הקלויז דהחסידים.
“אבל איך יכול עוד בימי זקנתו “בלי עין הרע” לשאת משא כבד כל גבו? במטותא, ישכילני נא ר' משה’לי בדבר הזה?”
הסבל השתעל, וניקה חוטמו כמו התכונן לנאום נאום גדול, בפעם הראשונה בימי חייו. בצחוק קל, המפיק הארת פנים, הוא אומר אל איציק משה בקול מכונס:
“אתה אינך מבין, ואשכילך. חושב אתה, כי החבריא של הצעירים בעלי הכתפים הרחבות והידים הבריאות והחזקות יכולים לשאת שקים? חס ושלום! אמור נא לליבוש העב והגס, כי ירים שק על גבו, האם יוכל? מכות מצרים! וישנם ערלים חזקים וחסונים כאלונים, אשר אבר אחד שלהם חזק מכל גופי, בכל זאת ינסו נא להרים משא, לשאת משא – יבושו ויכלמו, בודאי ובודאי”.
מבליט איציק משה את השתוממותו לדבריו, הנראים בעיניו כחדשים, ואומר: “כך? כך? ואני לא ידעתי!”
נהנה משה’לה מדברי הבחור הלמדן, ושמח הוא בלבו, שהוא, הסבל, העם־הארץ יוכל להורות פרק בהלכות החיים את התלמיד חכם הזה, וממשיך את דבריו בבטחה: “אתה הנך בחור צעיר, אינך מנוסה עוד, ואינך מבין עוד. צריך אתה לדעת, כי לכל דבר נחוץ אך שכל וחכמה, ואפילו לרב שמלאכתו לא קשה כל כך דרוש שכל. דוקטור, פרנס־העיר, צריכים להיות בעלי שכל, ומכל שכן “סבל”, אשר זה קשה מעט להיות אפילו מדוקטור וראש הקהל…”
“יודע אתה למי אין צריך שכל? יש ויש אנשים כאלה, שהשכל למותר להם, – לרבי של החסידים! הרבי יוכל לקבל פתקאות ולברך את הנשים גם בלי שכל. ובל לשאת שק, אחא, לזה צריכים שכל… ועוד איזה שכל צריכים לזה!… עליך לדעת, כי לא בכוחי ובגבורתי הריני נושא שק קמח, כי אם בשכלי. ואוי ואבוי לו לסבל, שאינו בעל שכל אמתי! להדיוט שאינו סבל נדמה, כי נקל להיות כתף. צריך רק לחגור חבל על מתניך, וכבר הנך איש גמור, כלומר נושא סבל כדבעי! אבל אני אומר לך: לא! באלף רבתי. לא כן הדבר, אני אומר לך: כי סבל, כפי שאנו מבינים, צריך להולד באומנתו, בשכל של סבל, רואה אתה! מעטים מעטים מאוד האנשים בביהמ”ש שלנו, שהיו יכולים להיות סבלים: מכיר אני את אנשי… ההנך רואה את קלמן בריש שלנו, הוא יכול להיות סבל־טוב. הוא מבין, ר' יחיאל מיכל – מבין. פעם הרמתי אתו שק קמח והרגשתי בידי, כי יש לי עסק עם איש… אבל השאר “על פני כל הספסל לא יצלחו…”
“ולבניו יש השכל האמתי, ר' משה’לי?”
“בנים!!” עונה הוא באנחה, “אין לי בנים הגונים. בלי שכל ובלי מוח. נתתי אותם לבעלי מלאכה, לחכמת הסבלות אין להם כשרון. לחיי־ישראל בני הבכור יש מעט שכל, אבל מה יועיל, הריהו משתעל רחמנא ליצלן. לכאורה איני יודע מנין בא במשפחתי בעל שיעול, אולם הוא משתעל ומשתעל, והשעול מתאים לסבלות כמו המקל עם גולת הכסף לגציל “עושה המוך…” בני זה, כשהוא “חושף את ידו” להרים שק על על גבו תוקף אותו באמצע המלאכה־החכמה השיעול ומבלבל את שכלו; בודאי רחמנות גדולה על “הביש גדא” הזה; הוא היה צריך להיות רבי לחסידים… סבל אינו יכול להיות בשום אופן. הנך רואה, דלי־מים הוא מכניס לפעמים, אט, מה זה לפני בעל שכל?”
בראות איציק משה, כי יש כעת למשה’לי הסבל חשק הדיבור שלא כפי הרגילות, רצה לתת לו חומר להעתיר דברים, כדי שיוכל לעשות לו ציור שלם מהטיפוס המוזר הזה, והוא שואל אותו סתם: “ור' משה’לי בעצמו גם כן חוטף לפעמים דלי מים?”
“ה?”
הסבל נעץ בו את שתי עיניו הזועמות מתחת לגבותיו. השאלה הזו פגעה בכבודו. כאילו אמרו לחזן מפורסם, שיגש אל העמוד להתפלל מעריב של חול…
וכי מה שייך דלי־מים אל השכל האמתי לסבל אמתי?… ונשתתק משה’לי ולא ענה עוד.
ובביהמ"ד שמחה וחדוה. כבר הגיעו להקפה הששית, ולההקפה ההיא כבר לא קוראים “לכבוד התורה”. “אין מוקדם ומאוחר בתורה”. ולההקפה הששית הולכים כבר בלתי קרואים, נערים קטנים, משרתים ומשמשים. בעמל רב דוחף הבחור איציק משה את משה’לי הסבל, שילך הוא לקחת ספר תורה.
“עוזר דלים הושיעה נא” – קורא ההולך בראש בקול עצום, ואחריו תהלוכה מעורבה, ערב־רב מכל המינים.
ומביט איציק משה שהלך גם הוא בהקפה זו אחרי משה’לי לראות איך שהסבל המפורסם עם השכל “הסבלי” נושא את “הספר”.
מוכרח הוא לרוץ אליו, מפני שראה שידי הסבל רפות, גופו רועד, – ואילולא לקח את הס"ת מידו, כי אז היה נופל “חלילה” על הארץ – – –
כשהולכים הביתה אחר גמר התפילה פוגש איציק משה את הסבל בחוץ, הולך וראשו כבוש בקרקע: “מה זה היה לו לר' משה’לי שככה רעדו ידיו בשעה שנשא את הס”ת?" שואל הוא בהכנעה גדולה, כי ירא שלא יקניטנו עוד הפעם ולא ישיב לו תשובה….
“אט עונה הלה, רואה הנך, כדי לנשוא “הספר” נחוץ כבר שכל אחר. זה לחוד וזה לחוד. שכל של נשיאת ספר הוא…”
זרם של יהודים הפריד את הבחור מהסבל ולא יכול עוד להמשיך את החקירה אודות השכל של נשיאת ספר תורה. ובמוח של הבחור צפים ועולים רעיונות על החיים והשכל שבחיים. על דבר הספר והשכל שבתוך הספר… השכל של נשיאת הספר.
והוא טובע בקטעי מחשבות ושברי הרהורים.
ובחוץ יפה מאוד. השמים חגיגיים כאילו התלבשו בגדים כחולים לכבוד החג.