שלוש תקופות עברו בחייו.

בתקופה הראשונה, בנערותו, היה עובד ד', נזהר בקלה כבחמורה, ועבודתו נסתמנה בכונת הלב, בטהרת המחשבה, בדחילו ורחימו.

וזהו ההפרש שבינו לבין המתנגדים בני גילו. רובם של המתנגדים מקיימין המצוות לכל פרטיהן ודקדוקיהן כמו שכתוב בשו“ע. הידים, הפיות, והרגלים עושות, מדברות והולכות לשם מצוה, אבל אין הלב משתתף עמהן… הולכין לביהמ”ד, רוחצים שם הידים ומתפללים ברגע מדויק “מנחה גדולה”, מבטאים כל מלה כתיקונה ותו לא איכפת להון… אין לחוש לכונת הלב. אבל לא כך דרכו של ר' קאפיל הצעיר עם אלהיו, לא הורים ולא מורים למדוהו, רק מסברא דנפשיה היה עובד את אביו שבשמים בכונה גדולה. זולת העיקר הזה לא היה עושה עשיה של מצוה כל שהיא.

למופת לבני גילו היה באמירת התהלים. לאו דווקא בימי אלול בלבד, כי אם בכל יום “פשוט” אחר תפלת שחרית. פסוקי תהלים גזרו את לבו לגזרים. בכל מלה מעוררת בכי השתפכה נפשו בבכיה תינוקית; כל “סליחה” ו“קינה” נקבו לבו וחיסרו את דם התמצית שלו. כל תחנונותיו היו לבביות ונפשיות; משפה ולחוץ, בלי זעזועי נפש ולה, לא היה מוציא מלה קדושה מפיו; הוא היה איש סנטימנטאלי שכולו לב, כולו כונה – איזה מין זר, במחנה המתנגדים.

יש שעלה בלבם של המתנגדים לחשוד אותו בדברים שבלב, אפשר מינייהו הוא… חשש גדול יש… אבל הרי בן המתנגדים העשירים הוא… בקי בחדרי התורה והחכמה, מתמיד בלימודיו וזהיר בכל החומרות של המתנגדים, ולמרות כל ידיעותיו הרחבות בחיצוניות, רק בתורת ד' חפצו, ובגמרא יהגה יומם ולילה. ועוד, לא בעניני דשמיא בלבד יש לו אתערותא דליבא, הרי גם במילי דעלמא הלב גובר בו על הראש. בכל נשמתו היה משתתף בצערו של חברו ובוכה על שברו. בכל לבו היה שמח באושרם של זרים; בכל לבו היה אוהב הוריו, מלמדיו חבריו וקרוביו, ובכל לב ונפש היה אוהב את אשתו הצעירה, אשר נתנו לו אבותיו הטובים…

ואחרי חתונתו כאן התחילו מצוות חדשות לקחת את לבו, אזהרות ומנהגים חדשים שכולם צריכים לב, לב… נשוי הוא ועל התפילין נתוספה לו עוד טלית… מצוה חדשה, שכל כך התגעגע אליה כל ימי בחרותו…

הוא עוטף את כל גופו בטלית ועם הגוף מתעטפת גם נשמתו…

הוא קופל את הטלית על ראשו בדביקות עצומה ויוצא הוא פשוט מן הכלים מחמת חיבוב המצוה.

גופו, לבו ונשמתו ורמ"ח אבריו כולם הם מעוטפים מן המצוה, המצוה סובבת אותם כעמוד עננניא, היא סוככת עליהם כנשר מרחף על גוזליו, – – והטלית שהוא מתכסה בה, טהורה היא, ברה היא ולבנה כשלג וכעצם השמים לטוהר…

והוא משוטט לעילא ולעילא. נדמה בעיניו, שקרע חתיכה גדולה מתכלת השמים להתכסות בה. הטלית שעליו הוא עצם הרקיע והוא דוחק את עצמו מעלה מעלה דרך הקרע, הלוך והתקרב להנקודה המרכזית, להאמת עצמה. והאמת שטוחה וגלויה לפניו כיריעה, כשׂלמה, כהטלית שעל גבו… והוא עוצם עיניו בתוקף, בעוז ובחזקה, והוא רואה בטליתו המון כוכבים קטנים, יפים וברים, נוצצים ומזהירים, מפיקים נוגה, מתלחשים ואומרים שירה בסוד שיח שרפי קודש. והוא עונה אחריהם, בעומקא דלבא, במוח וכוח: קדוש, קדוש, קדוש!…

והוא מוסיף והולך ביראת שמים, ביראת חטא, ביראת הרוממות, ולבו הולך ומתאמץ בכונת המצוות.

ופתאום חדשה היתה בו, הציץ ונפגע… בעצם יום הכפורים היה הדבר, בשעה שהגופות מעוטפות בחלוקא דרבנן, הרוחות מתעלות לעילא, ופיות צועקות: “וכל מאמינים שהוא”, בשעה זו הרחיק ר' קאפיל ללכת… עצם עיניו יותר מכפי כוחו, תעה בלאבירינט הפרדס, תר בעיניו יותר מדי אחרי הנטיעות. רעיונותיו הבהילוהו, והוא הושלך מטה מטה דרך שערי הדמעות. כל התרעין כבר סגורות לפניו ואך שערי־הדמעות הן לא נשלבות – לנצח…

פתאום היה הדבר. – – –

הכוכבים שבטלית נהפכו לאגלי־דמע. הזמירות שלהם להרמוניה של אנחות, רעש של קללות ושל התמרמרות, והטלית עצמה – לתכריכי מת… הוא רואה את עצמו מעוטף בתכריכי מת, נשמתו הערטילאית ככינור שניתקו נימיו… לבו – קבר, והוא עצמו מת מוטל בקבר ומרגיש את הרקבון, הכליה והפסד גופו. אימה טמירה הקפיאה את נשמתו. אם כן הדבר, אם ה“מי ימות” וודאי הוא, מאי יועיל ה“מי יחיה”? סוף כל אדם לרקבון – – – למה כל הללו?… הכל אחד, הכל אחד. בין אם תסגף את גופך, בין אם תעדן את בשרך; בין אם תכוון את תפלתך ובין אם תתפלל בלא כונה. בין אם תבכה באמירת תהלים בין אם לא תתפלל כל עיקר. בין שתהיה מתנגד, בין שתהא – חסיד או גם רשע. בין כך ובין כך – תמות.

בטלית גופה זו, שהוא עטוף בה עכשיו, יעטפו את גופו הקדוש ויוטל לבור חושך, לתוך אדמה לחה וטחובה; ושם בין רימה ועיפוש ירקב לאט לאט. וזהו – העולם הבא – – –!

“משוגע היה להאמין, שבשביל שמנענע את הלולב ושבשביל שהוא היה אומר “יהי רצון” של תהלים ישב בגן עדן. ואם לא יאמר את ה”יהי רצון" ולא ינענע את הלולב, יהא קלוי במחבת של אש קטנטנה… פעיטות…

וחייו של קאפיל מתחילים להיות טראגיים. תו פסימיות מאפיל על מצחו הרחב. הפרחים שצמחו בלבו הולכים ונובלים, הולכים וכומשים, עלה אחר עלה. לא יוכל לראות את מיטתו בלי שיזכור, כי בה במטה יפיח רוחו ונשמתו. לא יוכל לעבור על יד בית עלמין בלי להרהר, כי שם מחכה לו כבר קבר חשוך. מוכן הוא בודאי ובודאי… ולמה לו כל העבודות, הרוחניות והחומריות? האם לא יוכל לרקוב בלעדיהם? למה למד לשונות ידועות, הרבה תורה והרבה חכמה? האם במקום שהוא הולך שמה צריכים לכל אלה? – – –

שעמום נורא לחיות בתבל. למה לו להכנס לפרוזדור שאן אחריו טרקלין. איזה רעיון יש בחיים? הכלל חי לעולם? אבל הכלל מה הוא? ממני, ממך, ועוד פרטים אחרים נתהוה הכלל. והעיקר אצלי הוא – “אני”… אם אין אני כאן למה התבל היפה בכלל? למה התורה הקדושה, למה כל המצוות הטובות, – למה אלהים?…

משבר נפשי נורא… פרפרי נשמה – קרה איזה דבר בו ואינו יודע מהו והוא לוחם עם עצמו.

ועדיין ליבא לפומא לא גליא, עדיין אינו יוצא לתרבות רעה בריש גלי. מתחיל אמנם למיקל קצת במצוות, אבל הוא יש לו על מה לסמוך… “תוספות” מצא במס' ברכות (יח), שאינו חייב לשאת בגד שנתחייב בציצית, ביאור הגר"א הוא זוכר, שהכובע הוא מנהג בני קדם. ועוד “תוספות” (שבת מט) מצא, שתפילין לא הניחו רק יראי ד' – – – ועל פי הספרים הקדושים האלה הוא מתנהג לעת עתה. – – –

והואיל דאתי להכי, מתחיל הוא לאט־לאט לזלזל גם במצוות שלא יצא סמך להיתרן.

ויש אשר לבו נוקפו ובנשמתו הטהורה מפעפע צער עמוק. הרי המהר“יל הקדוש מרעיש עולמות על עבירה כזו, שהוא עובר כעת!… וכי בכדי כתב המהרי”ל את ספרו? וכי בכדי כתבו הרשב“א, הב”י והרמב"ם את ספריהם?

גדולי עולם, מוחות רמים, חכמים נשגבים!

“יד החזקה” של הרמב"ם! זה הספר. הים הגדול ורחב ידים!…

אבל מי היו המחברים? אפשר מלאכים? בני חלוף! ואים כעת? אין עוד זכר להם בקבר. גופם נרקב, כגופו של איזה טפש. וימת החכם, וימת הכסיל. ומה ההבדל בין זה לזה? מה הם כל הפסוקים הללו? אנשים משועבדים בלתי משוחררים, יראים מעבירה משום אנוכיות – שמא יסבלו עונש גופני בגיהנום? מתפללים על חיים וצרכי החיים. – – מטריאליות שולטת גם בתורתם. פרשיות שלמות על דיני ממונות. ואברהם אבינו כשהבטיח לו השם זרע כעפר ארץ “האמין בד'” מבלי שאול עליו אות, ועל הבטחת ארץ־כנען שאל: “במה אדע?”… וחז“ל בעצמם? אנשים היו, שהיום כאן ומחר בקבר… הרבה מהם עוד במצב הילדות היו. ילד חשבן, הלומד חומש, שואל ג”כ: למה כתוב כאן “וידבר”, ויכתוב “ויאמר”? למה אמר כך ולא אמר כך? למה לקח אליעזר עשרה גמלים ולא תשעה ולא אחד עשר. וכל שקלא וטריא שלהם קטנטנה היא.

“פשט בעה”ב את ידו לחוץ ופשט העני את ידו לתוך יד הבע"ב וכו' “. חוכא, מי פשט? מי נותן לב לדברים קלי ערך כאלה? מי זה ישחק בשחוק תינוקות כזה? לאיזה נפקא מיניה? למה הויכוח על ביצה שלא נולדה? למי דאגות כאלה? “מחר נמות”. ואין בעל הבית ואין עני, אין ביצה ואין יו”ט ואין כלום.

ח־ח־ח־ח־ח־ח־ח. – – –

גם כל החכמות החיצוניות – הבל הבלים. כל החכמים הגדולים תועים ומתעים. בונים עולמות ובאים אחרים ומחריבים אותם. הפילוסופים הקדמונים הראו לדעת ע“י אותות ומופתים, שכדור התבל הוא מרכז כל הבריאה. והאדם – מרכז כל היצורים. הם בחכמתם חלקו את הבריאה לשלושה חלקים, לכוכבים מתנועעים, כוכבים עומדים והארץ. ואת היצורים חלקו לד' חלקים, לדוממים, צומחים, חיים ומדברים. ובאו חוקרים חדשים והראו לדעת ג”כ באותות ומופתים, שאין הארץ מרכז, ושאין האדם בריה בפני עצמו כלל, אלא שמו מקום מושב הארץ בין הכוכבים המתנועעים ואת מקום האדם בין שדרות החיות היונקות.

למי להאמין, לאלה או לאלה?

אלו ואלו שקרנים, כזבנים.

בהדי סהדא שקרי, למה לן? – – –

היסטוריה הם עושים; החיים הם כרגע כמימריה והם עושים מזה היסטוריה… ומה היא ההיסטוריה? הריסה, חורבות, אש פגרים… והחיים יודעים גם הם שימותו. ותחית הנשמה אחרי הפרדה מהגוף? “מי יודע את רוח בני האדם העולה היא למעלה?” ואם נניח כי כן, תחיה הנפש במונוטונוס נצחי אין סופי. ותחייה כזו מעוררת רגשי פחד עוד יותר מהמות השחור בעצמו. – – – גינוי מעשה בראשית, הטחתו כלפי שמיא, התקוממותו נגד החיים ותורת־החיים הטילו סער בסתר לבו וכמעט נטרפה דעתו…

ויש שהוא מנסה להרגיע את רוחו ומחשבות ערפליות תוססות בו. לפני שלושים שנה לא הייתי בעולם, וכלום היה העולם חסר זולתי? וכאשר לא אהיה ג“כ, לא ישוב העולם לתוהו ובוהו. ואני כשם שלא הצטערתי על כל אותן השנים, שלא חייתי, כך לא אצטער על אותן השנים שלא אהיה… למה כל המלחמות עם עצמי? למה כל המחשבות ע”ד החיים ותכליתם, ע"ד ההויה ותכלית ההויה? די! לא ארבה בהרהורים עוד, הסו מחשבותי, הסו! כשאני לעצמי, אתחיל לעשות איזה פעולה… קודם כל אשתדל להיות רגיל אל האפס… קודם כל אתבודד, אפרוש מן האנשים, איני חפץ פשוט לראותם ולדעת ישותם; איני חפץ פשוט לראותם ולדעת ישותם; איני חפץ ליהנות מעמלם ולשמוע שיחותיהם והבלותם. וכאשר אתלמד כבר לחיות בלי אנשים, אתחיל להתרגל לחיות גם בלי טבע… אשב במערות חושך, לא אביט על השמש, לא אהנה מן הדשאים, לא אריח בפרחי האביב וכאשר תגיע השעה, שעת מותי, לא אצטער. אדרבה, אהיה כבר מוכן ומזומן לראות מה – יה בארץ החיים…

וקאפיל נצטמצם בתוך עצמו, נעלב ונזוף, אינו מתערב עם הבריות, אינו מדבר עמם מטוב ועד רע. יושב הוא בביהמ“ד ושותק. כשניגש אליו הבחור איציק־משה ומתחיל לדבר אתו, הוא עונה לו דברים קטועים, משפטים מרוסקים, שע”פ הרוב אינם מובנים, והולך לו. גם בביתו הוא יושב ואינו מדבר מלה. אינו משתיק ואינו מנחם את רעיתו הבוכה בקול על המהפכה הרוחנית של בעלה. הוא מצער אותה בשתיקה אלמת, המכאיבה יותר מכל קללות וחרמות שבעולם.

“ענני לכה”פ איזה מלה! קללני – חרפני – אבל דבר אלי!" מתחננת אשתו. והוא יושב ועונה לה במבט אלם. אינו יכול לדבר – אין לו עוד מה לדבר. הוא כבר גמר חשבונו עם המדברים. נקרעה נשמתו… הוא מתחיל במות וגומר במות.

“הסתכל נא קאפיל שלי, איך חי הזוג החדש, אביש שפרינצעס ונחי זוגתו, השכנים שלנו, איך מאושרים הם זה עם זה. למה נגרע אנו? אמצעים יש עוד ב”ה, למה נתהלך קודר באביב ימינו?" תנסה זוגתו של קאפיל אליו בדברים כבושים.

“מות נמות” – נוהם קאפיל, “גם הזוג ההוא סופו למות!” כבר ילדים נולדו להם וקשה הפרידה, וגם משום “שחוק הבריות” אינה מתגרשה ממנו, ומחלטת זוגתו להתיחס אליו בהשתוות – “אדם לקוי – מה לעשות?”

היא, רעיתו, מנהלת את העסקים ביד חרוצה והוא יושב כל היום וכל הלילה בביהמ"ד לפני ספר פתוח ומביט אל נרות היארצייט ושותק…

יודעים בביהמ“ד שנתפקר, שאינו מקיים שום מצוה הן מדאורייתא הן מדרבנן. קרקפתא דלא מנח תפילין! ובשם קאפיל האפיקורס יכונה בפי כל. בכ”ז לא רדפוהו. הסתכלו עליו כעל איש מטורף הדעת והניחוהו להיות הולך לביהמ“ד אע”פ שאינו עושה. לכה"פ שכר הליכה בידו.

“ידענו, שסופו יהא כך. לבנו ניבא לנו”, מתפארים המתנגדים בשוחחם בינם לבין עצמם. “חכם רש”ז שלנו האומר: כונת המצוה מזקת להמצוה. טהרת המחשבה אצל עשית המצוות היא מעצת היצר הרע…"

“כנים דבריו, הא לכם קאפיל האפיקורס.”

“צריכים להיות יהודי כמו שכתוב “ופטור” – – –”

“צריכים לעשות המצוות בלי חכמות וחסל – – –”

“צריכים להיות יהודי בלא חקירה, והכל ניחא.”

וקאפיל האפיקורס אינו עוזב את ביהמ"ד. אינו יכול לצאת ממעגל הקסם הזה, אם כי לא ידע מה לו עוד שמה, ומה יבקש לו עוד בין המתנגדים. אינו מניח תפילין ואינו מתפלל. עומד כל העם בתפלת שמונה־עשרה והוא – יושב. צווחים כל המתפללים את התפלות של ימים נוראים והוא – יושב ושותק.

אע“פ שהוא כהן אינו עולה לדוכן. שנים שלימות עברו והוא לא נקרא לתורה. לא נתנו לו כל עליה אפילו בשמחת־תורה; והוא לא חיסר יום אחד לבקר את ביהמ”ד בשעת התפילות ולאחר התפילות. בכל עת מצאוהו יושב בשפתים מתהדקות ובעיני מתכת מביט אל הספר הפתוח במקום אחד, ואינו מזיז ידו לדפדף בו. או מתבונן אל נר־התמיד. נדמה שפסק גם מלחשוב חשבונו של עולם. תמה המלחמה בלבו… חדל להאמין, פסק מלכפור. נתאבן כולו. תקפה ליה עלמא – ומחכה הוא לסוף…

שמו “אפיקורס” רכש לו על שום שלילה, על שום “שב ואל תעשה”, אבל בחיוב לא הוציא איזו דעה חפשית מפיו כל השנים הללו. נראה, כי רגשי הכבוד לזקני ביהמ“ד עוד נשארו בלבו, וגם איזה קשר סודי קשר אותו להספר העברי. צער וכאב עמוק חש בראותו ביטול ההשפעה של איזה ספר בלוי וישן, המונח בזוית בארון של איזה משכיל. הוא בעצמו לא קיים את הכתוב בספר, אבל אחרים צריכים לקיים. – – – לקיים סלקא דעתך? אבל חפץ כי ירגישו לכה”פ אותר ההרגשה לצורך הקיום… ככה חי שנים רבות, ולאט לאט מתו זקני ביהמ"ד, והוא נשאר חי עם עצבונו, התבודדותו ושתיקתו, אבל לעת זקנותו נשתנה שינוי גמור.

כאשר התרגל כבר לחיות בלי אנשים, לא התחיל להתרגל לחיות גם בלי הטבע, לשבת בחושך ולידום, כמו שהחליט בנפשו לפני שנים רבות, בראשית תקופת השתיקה, כי אם שב אל האנשים. ופתאום נהיה הדבר… שינוי דמינכר באיש הזה. וכאן מתחילה התקופה השלישית והאחרונה שבחייו, שבעבורה רכש לו באמת ובתמים את הכינוי – אפיקורס…

הוא שב אל החיים לחיות חיי הוללות ובזבוז. אשתו, אשר עמלה כל ימיה להרבות רכושו, מתה, והוא לקח למרות רצון בניו ובנותיו, אשה גרושה מבעלה, שה“עבר” שלה מסופק מאד… והוא שב אל האנשים והתחיל לדבר ולפטפט עם אנשי הסביבה שלו הרבה מאוד. כמו חפץ לנקום את שתיקתו בימי העמידה שלו. פתאום, חדשה היתה בו, אינו יודע בעצמו כיצד? הוא התחיל לרמוס כל קודש בריש גלי. לזלזל במנהגי ישראל בפרהסיא, ללעוג ולשחק בלי חמלה על חמודות היהדות. לבוש קפוטה והשטריימעל נכנס ביום השבת אל שכנו, הדר בביתו, ומתקן שמה את המנעול שנתקלקל. הולם בפטיש, מכה מסמרים ורואה בהנאה מרובה איך שהדייר עומד ורועד, מצטער על “חילול השבת”. וכשגומר במנוחה את מלאכתו הוא פונה אל היהודי ואומר אליו: אל תהיה שוטה, חביבי, הלא על זה יתפלל כל איש יהודי. אל תצריכני לא לידי מתנת בשר ודם, כי אם בעצמנו נתקן כל הנצרך לנו, בעצמנו נסיק את התנור בשבת ולא נהיה תלויים ברצון הערל".

מלה רצינית אינה יוצאת מפיו, רק ליצנות, ליצנות מזוגה אגב אורחא בעוקץ חד, ליצנות גסה וצינית.

“על שום חט איני מתחרט”, אמר פעם לפני כנופיה של יהודים, כי אם ע“ז אני מתחרט, שנשאתי גרושה”.

“ניצוץ של יהודי בכל זאת”, עונה אחד.

“אבל היודעים אתם למה אתחרטנא”?…

“למה?”

“פשוט, הכי לא מוטב היה לפני אלמלי נשאתי בתולה?” עונה קאפיל וממלא שחוק פיו. כשסח לו תמים אחד, שמצא כתוב בספר אחד, ישן, שהממציא של חכמת האופטיקה היה – סגי נהור, העמיד האפיקורס הלץ פנים של רצינות ואמר: כך, כך אמת, ואנכי עוד מצאתי בספר עתיק יותר שהממציא של חכמת תשמיש המטה היה – סריס.

ואת ביהמ"ד עדיין אינו עוזב. בכל יום, ערב ובוקר, יבקר אותו כחרד אמתי. בשעת התפילה הוא יושב וקורא איזה ספר השכלה, עברי או אשכנזי, ולאחר התפילה הוא מתחיל לדבר דברי חדודין ומהתלות. שולח חצים שנונים, מציג לראוה את כל מראות הנגעים.

שום איש אינו מעיז נגדו להשתיקו. זקן ביהמ"ד הוא כעת, שריד יחיד מהמתנגדים הראשונים, ועשיר האי, תקיף וגבר אלים ומי יאמר לו מה תדבר? ויושב הוא ודורש:

“אתה בחרתנו מכל העמים”. טוב מאוד; “אהבת אותנו” – הצלחה גדולה; “ורצית בנו” – מאושרים אנו; ו“רוממתנו” – לעילא ולעילא; מכל הלשונות והשפות – נו יכולים לחשוב, שאחרי בחירה, אהבה ורצייה גדולה ונשגבה כזו נתן הקב“ה לכל אחד מיהודיו החביבים לו כ”כ לכל הפחות כפר אחד, בצירוף מאה אלף כסף… אבל לא מיניה ולא מקצתיה! הסוף – ונתת לנו יום תרועה!" – – –

“שמחו יהודים. מותר לכם לתרוע בחצוצרות וקול שופר ככל אַות נפשכם! תחת כפר – צום, תרועה. תחת מאה אלף כסף – מאה ברכות! מאה ברכות בכל יום! הכירו חז”ל את טבעם של היהודים. ידעו כי ברכות חסרות להם והתקינו להם מאה בכל יום. אבל ברכה אחת עוד חסרה, – – “אשר קדשנו במצוותיו וצונו על נטילת שנים”, רבים מבני אתה בחרתנו אינם נזהרים ברחיצת שנים. מורגש ריח הפה… ואלמלי צוו חז"ל היו מקיימים לשם מצוה. – – – – – "

הרי ר' קאפיל כופר בחז“ל וערכם?” מעיר אחד.

“מי כופר? אני? אני כופר בדברי חז”ל? משקר אתה כמדרש".

– – – בשחוק אירוניה הוא מתיחס לשיחתם של המתנגדים בנדון החסידים ומרים את איזמל הבקורת עליהם מתוך קלות ראש!…

“החסידים הם שוטים?” הוא טוען אל המתנגדים. “אתם אומרים שהחסידים הם שוטים, ואני מחליט להיפך, שהם חכמים מחוכמים ואתם השוטים. ידם תמיד על העליונה ואתם בעצמכם תתנו התעודה של עניות הדעת על נפשכם”.

“הלוטרנים, שיצאו מתוך הפפיזמוס הישן וסללו להם דרך לעצמם, הרגישו היטב שמורדים הם בהישנות, שיוצאים הם מתוך השיטה, ולכן קראו לעצמן “פרוטסטנטן”, לאמור מוחים ומתנגדים; והחסידים, שהיו ג”כ מחדשים בישראל, קוראים לכם, שומרי היהדות הישנה, לכם, היהודים העיקריים, השומרים בזהירות יתירה על המסור, בשם מתנגדים… ואתם “בהמות”, אתם עונים ואומרים אחריהם: אנחנו המתנגדים! אנחנו המתנגדים! כמו היה זה שם־כבוד לכם. ובאמת אתם החסידים הקונסרבטיבים. והם – המתנגדים".

מרגישים המתנגדים קצת אמת בדבר האפיקורס ימ“ש. אבל מה בכך? אין שמא גרים. נקרא אנו חסידים והם מתנגדים. אחת היא. די שאנו ב”ה מתנגדים… יהודים עיקריים, שומרים בזהירות יתירה כל המסור, והם – וי להם, הם חסידים מומרים להכעיס – –

ופוק חזי איזה גברא מסהיד עלייהו, איזה פושע ישראל, איזה כופר בעיקר אומר, שהם חכמים מחוכמים. – –

עלינו לשבח לאדון הכל, שלא שם חלקנו כהם. שלא מצאנו חן בעיני קאפיל האפיקורס…

הלואי שיעזוב את בית מדרשנו וילך לו, בשם השטן, אל הקלויז דחסידים – שם מקומו הנכון….

אבל קאפיל האפיקורס אינו הולך לשם. נשאר הוא בביהמ“ד של המתנגדים ומסית ומדיח את בניהם שיצאו לתרבות רעה, שישליכו את השטותים, את המחלוקות ע”ד “הודו לפני ברוך שאמר”, מאחרי גום, ויהיו אנשים מקולטרים, ילמדו מי חכמה המחיה את בעליה, ומי מלאכה – מלוכה!

בעלי הבתים שבביהמ"ד יש מהם ששנא אותם. למשל: היה שונא את העשירים האדוקים. בשלמא עניים, מבין הוא שיהיו מאמינים ויראים, יש להם לסבול בהחיים המרים, ואין להם תענוג אחר זולת האמונה. ילכו להם בשם האלהים… אבל האמידים, היכולים למצוא עונג אחר, למה להם הדברים הבטלים הללו? לכן היה מבזה אותם בלבו ולא היה מדבר עמהם מטוב ועד רע.

אבל את הבנים הצעירים אהב באין יוצא מן הכלל. את כולם חפץ להצליח בהצלחה זמנית, לכולם ארב לחטוף אותם ולמשכם ברשתו.

לא הועילו כל הזהירות והשמירות של האבות. כיון שאך דבר האפיקורס את צעיר אחד פעם אחת שוב לא היתה לו תקנה, להצילו מהכפירה.

“יודע אני שהם מכנים אותי אפיקורס”, זאת היא ראשית טענותיו אל הבחור אשר יפול בעצומיו. "ואני איני יודע על מה אני אפיקורס. אדרבה, שוט אתה בעצמך. אני מראה להם באותות ובמופתים, בראיות שאין עליהן תשובות שהארץ סובבת, והם מראים לי פסוק שהיא צריכה לעמוד: “והארץ לעולם עומדת; ועכשיו הגד, מי הוא האפיקורס, אני או הארץ? הוי אומר: הארץ היא האפיקורס, שהיא סובבת למרות פסוק מפורש. ה – –?”

ומשחק הבחור, ואינו נרתע לאחוריו, סימן, שהוא כבר משלו; והוא הולך עמו הלאה הלאה; ממתיק עמו סוד, עד שמובטח שילך בעצמו בדרך אשר התוה לו, ויניחנו ויקח לו אחר ל“עבודה”. – –

וככה הקים לו דור של אפיקורסים וימלא ביהמ"ד אותם.

והרבה שנים חי האפיקורס הלץ הזה עד שגם שעתו הגיעה להסתלק מהעולם הזה.

בשעותיו האחרונות לחייו צוה להעטיף אותו בטלית ולשים תפילין בראשו ובזרועו. והתודה על חטאתיו בקול בכי מר, עד שבכו כל העומדים עליו. ונגש אליו אחד מתלמידיו ושאל אותו: הלא למדתנו רבינו, ששקר הנחילו לנו חז“ל, שקר חכמת סופרים, ואתה בעצמך חוזר בתשובה”.

“איני חוזר מדברי”… אמר האפיקורס הגוֹוע בקול רפה. “חפץ אני – רק להראות שאמתיות החלטותי; חז”ל אמרו – רשעים – אפילו – על פתחו – של – גהינום – אינם – חוזרים – בתשובה, והריני חוזר – ראיה לסתור".

“רשע– אני – ודוקא אני חוזר בתשובה על פתחו של גהינום – –”

בדיחות דעתו וליצנותו לא עזבוהו עד הרגע האחרון.