בהיות ש.י. עגנון (טשאטשקעס) בן עשר ביקש לכבד את הסופר פרנהוף שבעירו בברכה לראש השנה, עמד וכתב לו חרוזות אלו:

כַּרְטִיסֵים

נִדְפָּסִים

אֵין עִמָּדִי,

לָכֵן אֶשְׁלָחָה

רִגְשֵׁי בְּרָכָה

בִּכְתָב־יָדִי.

וְהַרְגָּשׁוֹת

מֻגָּשׁוֹת

בְּרוּחַ וְכַוָּנָה,

לֹא כְמַעֲשֶׂה־קוֹף,

תַּגְבִּיהַּ עוֹף

בְּרֵאשִׁית הַשָּׁנָה.

אשֶׁר וְהַצְלָחָה

מִמְֹקוֹר הַבְּרָכָה

בַּקֹּדֶשׁ אֶשְׁאָבָה.

נַחֲלֵי שָׁמַיִם,

עֵדֶן־הַחַיִּים

אַגִּיש בְּאַהֲבָה.

ופרנהוף השיב לו באגרת לא אגרת, וזו לשונה:

אֶל הַנַּעַר שְׁמוּאֵל נֵרוֹ יָהֵל,

בְּשִׂמחָה מְיֻחָדָה וּטְהוֹרָה

קִבַּלְתִֹי בִרְכָתְךָ הַשִּׁיר.

כ’הוֹב אוֹבֶּר זֶר מוֹרָא

טוֹמֶר אִיז אֶס נִישְׁט פוּן דִיר.

דִּילְמָא לֵאו אָבִיהוּ אַתָּה

אַף כִּי שִׁמְךָ בְּסוֹפוֹ נָעוּץ;

גֶמַכְטְ הָט אֶס דַיין טַטֶה,

אָבְּגֶשְׁרִיבֶּן הָסְטוּ – שְׁקוּץ.

אֲבָל יִהְיֶה כֵן אוֹ כֵן,

בְּאַהֲבָה אֲקַבֵּל מִנְחַת־שַֹ"י,

אוֹיבּ סְ’אִיז דַיין גֶדִיכְט אָדֶר נֵיין,

זַיי גֶזוּנְדְ סַיי וִי סַיי.