¹

גנב הֹעל לגרדום. הסתכל נח איש צדיק עליו בעצבות ורחמנות, ובעינים נשואות לשמים הביע: “אודך אלי, שלא עשתני גנב”.

שכור התגולל בחוצות. התקלסו בו העוברים והשבים. נעץ נח איש צדיק בו מבטיו, ובעינים דלות למרום לחש: “אודך אלי, שלא נתתני ללעג המלגלגים והמזלזלים”.

קשה־יום אחד השקיע את עצמו בנהר. משחק היה בקוביא, בזבז הונו ורכוש אחרים, שהפקידו בידו. כאשר משו אותו מן המים כבר קפדו חייו. הביט בו נח איש צדיק במרירות על הטרגדיה הנוראה, ובעינים נשואות לגבוה דבר: “אודך”…

“אַל הנה, חביבי!” הפסיקו איזהו קול וחתך את דבורו, ואיזו יד נחה על שכמו. נח איש צדיק הסב פניו בהשתוממות. ולפניו מטרוניתא גבוהה, חזקה ואיתנה. פניה יפים ומפתים, אבל באיזו רשמים מגונים והדיוטים.

“מי את ומה חפצך?” שאל נח איש צדיק.

“אתה אינך מכיר אותי, ידעתי גם ידעתי. וזהו כל אשרך. כי אלו הייתי מבקרך רק פעם, אזי הייתי מגרשה את הצניעות זה כבר מביתך, ולא היית יכול להודות לה בענות גאוה כ”כ. תן תודה שלא דרכתי עד עכשו על סף ביתך…

“מי את?” שאל נח איש צדיק שנית.

“מכנים אותי – נסיון”.