ויהי היום ויתגעגעו האנשים לראות פנים אל פנים את השלום, המשבח בפי כל. וילכו לבקשו. ארכה, ארכה היתה נסיעתם במרחקים. בסוף הגיעו לפני בית אחד, אשר לפני פתחו ישב ענק. הוא היה מזוין בכל מיני כלי נשק, מכון שבתו נוסד מאלפי תותחים, ולשרפרף השתמש באנית מלחמה גדולה.
התרים השתוחחו ברתת ויחפצו לעבור מעליו במהירות. אולם הענק צוה לעמוד:
“אָן הלכתם?”.
"אין אחד נועז להשיב. על זאת קצף הענק ויוסף לשאול בקול יותר חזק.
“מממ”, מלל אחד בחצי קול לנפשו, “זהו אמנם כפי הנראה, הקרב, ומגמתנו לא תרצה בעיניו, אבל מה לעשות, השתיקה תוכל לגרום פה צרה יותר גדולה מהדבור” ובכן מצא את לבו לענות: "יצאנו לבקש את השלום, כי מאד נכסוף להתבונן אליו מקרוב.
מחונף הצטחק הענק ויעור: “היטבתם מאד לעשות. הביטו אלי בהסתכלות מיוחדה!”
האנשים השגיחו אליו משתוממים. “א־נ־ח־נו את ה־ש־לום נבקש”, לחשו אחדים בבישנות.
“טוב מאד, אנכי הוא זה! רגילים אמנם לכנותני “הקרב”, אבל אם אשב במנוחה, כמו עתה, אז שמי – שלום”.