עלם התאהב בעלמה. היא היתה פתיה וחסרת לב, ותחלום הריבה, כי, אם תשים למשמרת בארגזה, את הלב של אֵם אהובה, אזי תשאר כל הימים צעירה ויפיפיה, כל זקנה לא תקפוץ עליה, ותיף עוד יותר ברבות הימים. ותאמר אל העלם: “לך נא מחמדי, רצח נא את נפש אמך, קרע את לבה מתוך החזה והביאהו אלי”.
העלם נרתע לשמע הדברים ויזדעזע בכל גופו. בחלחלה נעץ עיניו בה ויחמק ויעבר מפניה. ביום השני בקר אותה עוד הפעם, ותשחר אותו עוד ותשנה את שאלתה: “לך נא אהובי טרף נפש אמך, עקר נא את לבה, והבא אלי, למען תאהבך נפשי, כל עוד בי נשמתי”.
“איך אעשה נבלה כזאת?!” צוח העולם. הריבה נשקה לו ובין נשיקה לנשיקה התחננה: “מלא נא חפצי!”
העלם התחמק מזרעותיה וינס מפניה. אבל שב עוד פעם אליה, ותציקהו עוד: “לך נא הרג את אמך, כרות לבה מגוה ותנהו לי, בשביל שאהיה המאושרה, היפה הצעירה בכל העלמות לעולם ועד…”
“הניחי לי!”
“אם אינך חפץ יעשה זאת בגיני עלם אחר האוהב אותי ורק הוא ישאר אוהבי האחד לעתיד”, דובבה העלמה תעזוב את העלם.
מפרפר בין מחשבות יאוש אפל ועמוק תעה העלם וכל אותו היום… ויהי חשך… וימהר הביתה… ויעש ככל אשר צותה עליו עלמתו.
עלטה היתה והוא רהט עם הלב שבידו אל אהובתו ויכשלו רגליו ויפול לארץ ויאנק ויקם. כאשר זקף שדרתו שאל שאל אותו לב האם השותת דם: “הכאב לך ילדי היקר?”