“האתה מכיר אותי?” – שאל.

התבוננתי אליו – עצם מוזר…

הרהרתי. אבל נאלצתי לנענע ראשי בשלילה.

“ובכן, אינך יודע אותי?”.

“לא!”

“למרות אשר מיום הולדך הייתי באשר היית?”

איזה צל של רעיון עלה בלבי… “בכל זאת איני יודע¹, לא, איני מכירך”.

“אעפ”י שנשאר יחד עד קץ ימי חלדך?"

“תצחק לי!”

“זאת לא! הייתי באשר היית, הנני באשר הנך, אהיה באשר תהיה”.

“האם ידידי אתה?”

“הן ולאו!”

“או שונאי אתה?”

“על הרוב הייתי שונאך, אבל תמיד בלי רצוני”.

“משונה!” קראתי, והוא הוסיף לאמר:

“קרוב אני אליך, וזר אהיה לך תמיד”.

“מי אתה, חבר פלאי וחידתי?”

“אינני אחר מאשר – אתה בעצמך”.

“הריני “האני” שלך!”