בקר אביב. ותלך ההצלחה לדרכה, והיה כל הרואה אותה ושאל בשלומה בחבה יתרה.
ויהי כהסבה פניה אחורנית, והנה נמשכו עיניה אל כתם כהה, ההולך ומתקרב אליה. ההצלחה לא התבוננה אליו ותעבור הלאה. כעבור רגעים אחדים השתוקקה לדעת: מי הוא הדולק אחריה ותבט עוד פעם מאחריה. “בֶה, ננס רודף אחרי, לא כלום”, גמגמה בחיוך ותוסף ללכת.
בינתים הגיעה עת צהרים; הרודף הדביק אותה. לתמהונה ראתה ההצלחה, כי לא ננס, כאשר דמתה בתחלה, רודף אחריה, כי אם איש גבה־הקומה.
“נטייל ביחד”, העיר האורח. אמנם לא ישרה ההצטרפות הזאת בעיני ההצלחה, לפי שפרצופו היה מכוער ומגונה, אך לבל יאמין רודפה, כי יראה היא מפניו, הסכימה לו בשתיקה מעושה. וילכו יחדו. אבל כל פוגשם או דרש בשלומם בקרירות, מפני הנמוס, או לא ברך אותם בכלל.
השמש שוקעת וצלו של הַמְלַוֶה מתגדל כגדל צלה של ההצלחה. פתאום סקרה זו האחרונה דבר פלא, ועי"ז נאנסה לבטל החלטתה, לבלי שוחח את המְלַוה לא־קרוא הזה, ותאמר אליו: “צלך, בן לויתי! הוא מתמיה ומעורר פלא. הרי הוא מתנועע בפני עצמו, מקבל צורה מיוחדה, כמדומני צורה של אשה, ודומה לאיזו בריה עצמית.”
“אמנם כן, חכי נא רגע וצלי זה יסתלק ממני ויצעד בצדך, כעצם העומד ברשות עצמו.”
ויהי כן.
גלת השמש ירדה עמוק עמוק, והצל היה הולך ומתארך. פתאם התגשם צלו של חברה ויעל ליד ימינה של ההצלחה בתבנית אשה ענקית בשרטוטי פנים גסים והמוניים.
ברטט נסוגה ההצלחה אחורנית, ותקרא בחלחלה:
“בשם ד'! איזו עצמים הנכם?”
ויען חברה בגחכנות:
"שמי – רע־עין, וצלי זה המתגשם – “המלשינות”.