… וידבר לנפשו:

ובכן, הוא פשט רגליו לנושיו. פלאי פלאים! – מי מלל כי כך יארע? אמנם הוצאותיו והנהגת ביתו כבר חשודות היו בעיני; ידעתי, כי עתידו לא יזהיר. חבל על האיש הזה, הוא היה טוב לב, נמצא בכל עת בעצה ובפעולה לכל דורשי עזרתו… אמנם גם זאת אמת, שבהון זרים נקל לעשות צדקה וחסד. – קלות דעת היתה מצדו, פחזות בלי כל יסוד! ואם נְמַצֶה עמק הדבר בצדק באתהו כל זאת, והענש ראוי וכדאי לו… בעצם היה מזחוחי הלב ומגסי הרוח, והכל עשה רק מאנכיות ויהירות, אבל לא לטובת זולתו. – מה יתחיל לעשות עתה?… אנכי במקומו הייתי מאבד עצמי לדעת. אבל לו חסר אמץ‏־רוח – אך דא עקא לי, כי איני יודע איך להתיחס אליו עכשיו ואיך להתנהג עמו. המקרה יאבה, כי נפגש זא“ז בכל יום, ואין באפשרות לבלי אשים לבו אליו כלל, הרי גם עמדי עשה איזו פעמים חסדים, אם רק אפשר לכנותם כן. – חסדים! – כשאדקדק בפרוטרוט… אבל יותר טוב אשתוק!… אין טוב לי מאשר אשתדל למנוע רגלי מנתיבותיו בכל שאפשר לי. ובזה, כשאחקור בדיוק, אהיה רצוי לו. כך, כך! הוא מחויב להודות לי עוד, שלא אזכירהו ע”י פגישתי זכרונות העתים הטובות…