לוגו
הָאִישׁ הַגָדוֹל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

1

ויהי איש אחד, והאיש גדול מאד. לו עז2 וכח, מרץ וגבורה. לו אוצרות יקרים וסגלת מלכים… הכל יכל האיש הזה, ידו לא קצרה מעשות כל דבר להנאתו ולטובתו, גם לא מנע לבו מכל תּענוג והנאה. בכל יום העתיק דירתו לטירה אחרת מארמנותיו הרבים, אשר היו לו על חפי ים תכלת, בסתר יערים טמירים, בפרדסי קסמים ועל פסגת הרים רוֹמנטים… וגדול היה האיש הזה…

כּחַ השׁפעתו גדול מאד. הכל נכנע וסר למשמעתו… עשיר ורש, איש מנמס וגס, חכם והדיוט, גם בני “הספירה העליונה” גם בני השוק… הוא מביט אליהם ומשעבדם לו. הוא פועל על עצביהם ומשפיע על חושיהם, יאנסם לשחוק ועליצות, לעצבון וגרוי. ישדל אותם ויגרה אותם. הכל יעשה כחפצו ואין מסרב לו.

גם על ההרהורים הוא מצוה. כובש הוא את המחשבות שבמחַ והזעזועים שבלב, ותשתעבדנה לו. כל הרגשות שבנפש, נקוריה, יסוריה, נצוציה ושביביה, התקבצו בו. כל ימי האיש הזה כחגים. הזמין תדיר אורחים רבים סביב לשלחנו, הערוך בכל נעם. קרואיו היו יהודים ממינים שונים: חסידים ומשכילים, אדוקים ואפיקורסים, נעלבים ועולבים, תקיפים בעלי אגרוף וחלשים. גם נשים יפות ובתולות צעירות לא חסרו בביתו. ארוחתו דשנה בבזבוז ובפזרנות לא במסכנות וכילות. קרואיו “אוכלים ושותים וחוגגים” עד חצות־הלילה, ולפעמים עוד יותר, עד השעה הראשונה, השניה והשלישית. והאיש הגדול יושב ושׁופך שׁלטונו על קרוּאיו. כל מה שאומר בעל־הבית האורחים עושים. כל אחד מדבר את אשר ישים הוא בפיו. כחמר ביד היוצר הנם בידו. כטוב לבו הוא משתמש בשעת הכשר ומזוג זוגים בין אוכלי לחמו. והזוג יחיה חיים מאושרים ונעימים. ויש אשר הוא רואה נחיצות הדבר, להעציב אחרים מהמסבים על שלחנו, אז תחלוף שמחתם, שריריהם מצטמקים, רטט עובר בכל עצמותיהם והם מתעלפים. והאיש הגדול מתענג על המחזה ומשתעשע בו, אך לא מרע לב…

כביר הוא האיש הזה.

וכאשר יצלצל פעמון המגדל על גג בית־המועצה: אַחַת, שתים או שלש, אָז ישׁובוּ אוֹרחי האיש הגדול לבתיהם. בחוץ נדמה הכל… ממעל תלוי ים תכלת נקפא וירח כסף רוחץ בו… והאיש הגדול הולך עם אורחיו לשלחם. ובשובו הוא מרגיש בדידות… והוא שב דרך מעלוֹת גבוהות וצרות, דרך אכסדרה אפלה לחדר קטן, מלא אויר מחניק בדיוטה העליונה. הוא מביט בבת־צחוק של תוגה על כתלי החדר המעשנים, על התקרה המשופעה והנמוכה על הרהיטים הפשוטים, הבלים והשבורים… הוא מרכין קומתו, מוציא חתיכת פת קיבר מארון עץ וגם שנים שלשה בצלים, ממרח את הלחם בחמאה בקצה סכין שהחליד. עיף ויגע הוא מניח את קסתו מן הצד… יסלק את הנירות לצדדין… ובעודו מגהק ומפהק, מחולשה המפעפעה באבריו, הוא מתנפל על ספתו השבורה, שתוכה נראה לחוץ, ולועס את סעודתו בתאבון…



  1. האיש הגדול הזה הוא מספר בשפת עבר!..  ↩

  2. במקור “אז” – הערת פב"י.  ↩