“עתה חיה בטוב” – אמרה – “זקנת יותר מדי, שאוכל עוד להשאר אצלך”.
“מה? התאמרי להפרד ממני?” קרא במר רוח והקרע שבלב הסתמן על פניו. “אַין כל הבטחותיך, כוזבה?”
“אני נאלצה לעזבך. כל הבטחותי היו מערכי לבך אתה, ולא ממני יצאו…”
“לך לך אכזריה!” ומצטער מבולבל ומכווץ פנה ממנה.
“אל תהי טפש!” – התלחשה ברוך ובנחת, ובלאט תפסה בידו – “לטובתך אני הולכה ולא זאת היא הפעם הראשונה. עפ”י הרוב נטשתיך כרגע קטן וגם לעתיד יש אשר אבקרך לרגעים"…
“כוזבה קראתני” – הוסיפה אחר הפסקה קטנה – “הנך טועה, שמרתי עליך בשעה שהיית עזוב מכל… ואסור אליך גם להבא בעת שכלם יעזבוך ואתה תעזבם…”
וכך זחלה, זחלה ונעלמה האיליזיה…