לוגו
אגרות דוד ילין תרע“ד–תרע”ו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

305. אל הוועד הפועל הציוני, ברלין    🔗

ירושלים, י“ג סיון תרע”ד


אדונים מאוד נכבדים!

את מכתביכם הנכבדים מיום כ“א אייר ומיום א' סיוון קיבלנו. מפני שהמכתב מיום כ”א אייר הגיע לידינו בשעה שהתכוננו לטיול של ביה"ס, לפיכך נתאחרה תשובתנו ואתכם הסליחה.

והנה ראשית לכול הננו מביעים לכ' את תודתנו על השתדלותכם בעניין המורים ועל שלחכם לנו פרוגרמות של סמינרים יהודיים. אנו מקווים, כי השתדלותכם תביא פרי וכי בקרוב ימנע חסרון מורים וביה"ס יוכל להתפתח כראוי.

מפני שכ' דורשים ביאור החזיון של חסרון מורים בבית-מדרש למורים, לפיכך רוצים אנו לבאר את הדבר הזה.

בדרך כלל קשה לסמינר עברי למצוא מורים עברים מתאימים למטרותיו, פשוט מפני שאין בעולם שום מוסד, שיכין לו את המורים האלה. גם הסמינר של “עזרה” סבל בנידון זה ולא היתה לפניו דרך אחרת מאשר לקבל מורים לניסיון ולראות את כשרונם בשעת עבודתם. בדרך זו הלכה “עזרה” וכך היה במשך עשר שנות קיומו של הסמינר של “עזרה”. נכנסים מורים חדשים ויוצאים ורק במשך השנים האחרונות עלה בידה לאסוף חבר-מורים הגון ורצוי. מן המורים האלה עברו ישר אלינו: מר מיוחס, ד“ר חברוני, מר שור, מר אידלסון ואני. מאלה מלמד מר מיוחס את השפה הערבית, ד”ר חברוני – מתמתיקה ופיזיקה, שור – את השפה הצרפתית במחלקה למסחר (ולפי שעה גם מקצועות המסחר), אידלסון – נגינה; ד“ר מזיא מלמד רק שתי שעות בשבוע תורת הבריאות, ואני מלמד תנ”ך ועברית. נשארו עוד אצל “עזרה” המורים האלה: וואורסט, מורה נוצרי, שמלמד בגרמנית את ידיעות הטבע ואינו בא בשבילנו בחשבון. מר וטצלר, מורה עברי, שמלמד בגרמנית את ידיעות המסחר; הוא נתפטר עכשו ג“כ מ”עזרה" והלך לפתח-תקוה להורות בת“ת הפראנקפורטים תחת הנהלת הד”ר משה אורבך. המשורר אברהם בן יצחק זאננע, שהיה צריך ללמד בסמינר של “עזרה” את הספרות העברית, נתפטר והלך לחו“ל ולא רצה עכשיו לקבל שום משרה בא”י. כ“כ ד”ר בראוור, שהיה מלמד בעברית את לימודי הפדגוגיה, ההיסטוריה והגיאוגרפיה. נשאר עוד מר א. מ. ליפשיץ, שהיה מן המורים הכי עיקריים בסמינר של “עזרה” ולימד דברי ימי ישראל, תנ“ך, תלמוד וכיו”ב. הוא יושב עכשיו בלי משרה וכנראה שסופו שייכנס או ל“תחכמוני” ביפו או ל“בית מדרש לרבנים” בירושלם. מפני טעמים שונים ממאן הוא לקבל את המשרה הפנויה בבית-המדרש-למורים העברי. ואמנם לא קשה להבין את הטעמים האלה. הוא הנהו חרד ומתנהג באופן זה מיום בואו לירושלם, והוא רואה, כי זרם אנטי-דתי עומד להתפרץ לבה“ס העבריים, והוא רואה גם את מספר הבעלים והוועדים המרובים אשר לבה”ס שלנו וכי מאמר דמגוגי בעיתון דמגוגי עלול להפוך את הקערה על פיה ולסכסך את התלמידים במוריהם, והרי הוא מבקש לו תנאי-עבודה יותר נוחים.

מורים חדשים קיבלנו: את האגרונום הד“ר סלושץ1 (אחיו של הסופר הידוע) למורה לידיעות הטבע וחקלאות. הוא יודע את המקצוע הזה על בוריו ואולם בתור מורה עוד לא נתמחה. כ”כ קיבלנו את הד“ר חכם2 ללימוד התלמוד, שהוא מומחה לו. ואולם מפני חוסר מורים הוא מוכרח ללמד גם היסטוריה וגיאוגרפיה, שאינו מומחה להן. בנוגע ללימוד התנ”ך משתמשים אנו במר צורי3 (שזק), שהוא הנהו המורה למקצוע זה בגמנסיה הירושלמית. הוא הנהו בלי ספק מומחה ומלומד במקצוע זה, אבל מורה פדגוג אינו.

נמצאנו ונמצאים אנו גם עכשיו במו“מ עם מורים שונים ואולם לפי שעה לא הביא המו”מ הזה פרי רב. מצבנו שונה הוא משל “עזרה”. היא אינה מדקדקת ולוקחת מכל הבא בידה. ככה נתקבלו מורים, שאינם יודעים עברית ומלמדים בגרמנית או בעברית מקולקלת. יודעים אנו כ“כ, כי ד”ר נתן פנה אל חוגי החרדים בגרמניה, שימציאו לו מורים מתוך סביבתם. מצד אחר אין “עזרה” עומדת על המקח, מה שאין כן אצלנו, שמוכרחים אנו להישאר בגבולות התקציב. הנה דרך משל בא לפני שבועות אחדים מר אברהם כהנא מקיוב לירושלם, אחרי שפנינו אליו בתלגרמה, ותהי דרישתו כי נשלם לו 6000 (פר') לשנה בעד ג' שעות הוראה ליום. כמובן שלא יכולנו לקבל את הדרישה הזאת.

הארכנו בבאור הדבר הזה, מפני שחושבים אנו לחובתנו לבאר לכם פעם בפעם את המצב הפנימי של בה“ס שלנו וגם כדי שתבינו משום מה היצענו לפנות במודעה בעיתונים, דרך שהחזיקו בה מכבר הגימנסיות, בה”ס למוסיקה וכו'. בגיליון האחרון של “איזראיליט”, למשל, יש מודעה כזו גם מ“תחכמוני”. ואמנם צריך לדעת, כי עלינו להשתדל בכל האפשרות, כדי להסיר את המכשול הזה. התלמידים שלנו, שיודעים כבר להבדיל בין מורה למורה, מתייחסים עוד בסבלנות בנידון זה. ואולם יש אשר כבר מתגלה תרעומתם ובכל אופן אין זה מצב טבעי, שמרגילים את התלמידים להתייחס בשוויון נפש אל השעורים.

רוצים אנו, כאמור, לקוות, כי ע“י השתדלותכם תיפתר השאלה הזאת. ואולם אפשר שיהא צריך גם להגדיל את תקציב המורים של ביה”ס למורים, כדי שנוכל באמת לקבל מורים מצויינים. בשמחה נוכל להודיעכם, כי מספר התלמידים הולך הלוך ורב. כפי הנשמע מתכוננים עשרות תלמידים להיכנס במשך השנה לסמינר שלנו. בכל יום ויום מתקבלים מכתבים מתלמידים ברוסיה, שרוצים לבוא לסמינר שלנו. בכל יום ויום מתקבלים מכתבי-בקשה. כל זה מראה, שעתיד הסמינר העברי להעמיד מורים עברים במספר רב לא"י ולגולה. ומן הדין הוא אפוא, שהמוסד הזה יעמוד על מרום תעודתו.

יכולים אנו להודיעכם, כי מן המורים שבאו מגליציה לסמינר של “עזרה” כבר התפטרו שניים: ד“ר הויזנר וד”ר ברונר. ד"ר הויזנר כבר חדל ללמד. הוא העמיד את הדרישה של “שפת הוראה-עברית”. כהן ביקשהו להישאר בירושלם וללמד עד שתתקבל תשובה מברלין. הוא נתרצה להשאר בירושלם, אבל חדל בינתיים ללמד. שני אלה אינם באים בחשבון בשבילנו מחמת חסרון ידיעה.

לעומת זה קיבלה “עזרה” מורה חרד אחד, מר גרוס, שהיה מנהל הגמנסיה החרדית בסטרוזיניץ וכמובן שידעה לעשות פירסום לדבר זה בא"י.

הזכרנו למעלה את טיול-הקיץ שערך המוסד שלנו – בעת אחת עם ביה“ס לבנים – למושבות יהודה. זה היה הטיול הראשון של בתה”ס שלנו, ובשמחה עלינו לציין, כי נתקבלנו בכל המושבות בחיבה גלויה. בכל מקום שנשארנו בו דאגו לעזור לנו עד כמה שאפשר. באיזו מושבות קיבלה קבלת-פנים צורה של התלהבות. טיולים כאלה (שאמנם לא היו רגילים הרבה אצל “עזרה”, כדי שלא לקרב את התלמידים לישוב החדש) מועילים במידה מרובה לידיעות המולדת וגם עשויים הם לקרב את התלמידים, שהם עירוניים בעיקר, לבני המושבות.

במכתבכם מיום א' סיוון הנכם דנים על שאלת ההנהלה ואתם כותבים: “בעצמכם תבינו, שאי אפשר לנו לשהות זמן רב בלי הנהלה חינוכית בעלת אחריות, שבידיה נוכל למסור את בתי-ספרינו”. הכוונה היא איפוא לפי זה לבתי הספר העברים החדשים. והנה מה אשר חושבים אנו, מנהלי בה“ס בירושלם, שאת העתקתו אנו מצרפים בזה. לפי זה רואים אנו, כי הדרך היותר רצויה היא, שנעמוד לע”ע ישר תחת הוועד הפועל הציוני ושתהיה לנו אותה האוטונומיה, שישנה לגימנסיות, לבי“ס לבנות, לסמינריום למורות, ל”תחכמוני" ביפו, וכיוצא בזה. אנו חושבים את הדרך הזאת לפשוטה וברורה, כי גם לא תעלה בהוצאות מרובות. לפקידות יתירה לא יצא מעולם בא“י שם טוב ביותר. ומוכרחים אנו להגיד גלוי, כי אם יחפצו ליצור בשביל בתה”ס העברים מצב מיוחד עם הנהלה עליונה מיוחדת ועם שלילת האוטונומיה שישנה ליתר בתה“ס, אז יהא זה עלבון למנהלי בתה”ס העברים, שכבר התמחו בעבודתם. טובת בה"ס בירושלם דורשת להתחשבות עם תנאיה היא ולא לפתור את השאלה באופן שבלוני ומיכני וגם לא באופן אידיאולוגי ביותר.

כאמור, חושבים אנו, כי לפי שעה הפתרון שהצענו אנו במכתבנו למר סוקולוב הוא היותר נכון למצב הנוכחי ואין שום טעם מצד המציאות והממשית שלא לקבל את הצעתנו. ואולם אם אתם חושבים, שכבר הגיעה השעה ליצור הנהלה עליונה לכל בתה“ס בא”י, ואתם בטוחים, כי גם יתר בתה“ס והגימנסיות וכו' יקבלו עליה את מרותה של הנהלה זו, וכי גם תמצאו את האנשים הראויים לזה ע”פ ידיעותיהם וניסיונותיהם המרובים בבתה“ס, – הנה דרישתנו היא, כי לכל הפחות בזמן הראשון תשב הנהלה זו בירושלם, במקום שנמצא רוב מניין ורוב בניין של בתה”ס החדשים, כדי שתוכל להכיר את התנאים פה כמו שהם ולא ע"פ איזו סמיכה אידיאולוגית שהיא זרה לחיים וזרה לתנאים פה. סוף סוף יש בירושלם הכר הכי נרחב לעבודה חינוכית. לא לחינם מבקשת “עזרה” להמשיך דווקא פה את השפעתה.

לבסוף אין לנו אלא להביע את צערנו, כי למרות שהא' סוקולוב ומוצקין שהו בא“י4 זמן רב, לא ביקרו את בתה”ס העברים בירושלם בשעת עבודתם. בנוגע למר סוקולוב יודעים אנו את הסיבה, אשר המריצה אותו לעזוב את הארץ דווקא באותו הזמן אשר קבע לביקור בתה“ס בירושלם. ואולם צר לנו ביחוד על מר מוצקין, שלא מצא נחיצות להמעיט קצת ימי שהותו ביפו, כדי לראות אותם בתה”ס, שעלו לנו בירושלם ולהסתדרות הציונית בכלל בכל-כך כוחות מרובים, עמל וחרוף נפש.

בנוגע לפרוגרמות נבקש את כ' להמציא לנו גם מסמינרים כלליים, לא אך מאלה הנודעים ליהודים. –

בנידון התפטרות מורי “עזרה”, שהזכרנו למעלה, נבקש לבלי לפרסם עוד דבר זה. בכלל ניכר, שיש שוב איזו תסיסה בין תלמידי “עזרה”.

בכבוד רב

 

306. אל הד"ר יחיאל צ’לנוב    🔗

ירושלם, י“ג סיון תרע”ד


לידידי הנכבד והנעלה ד"ר יחיאל צלינוב שלום וברכה רבה

ידידי יקירי!

במכתב הרשמי, שהנני שולח אל ועדכם, ובהעתקת מכתבנו (זוטא, פינצובר ואנכי) אל ידידנו מר סוקולוב התבררו לפניך בודאי ענייני המצב הנוכחי של בתי ספרנו. ובכל זאת הנני מרגיש בלבי צורך לפנות אליך במכתבי הפרטי הזה כאל ידיד נאמן ולשפוך לפניך שיחי, למען תדע הדברים כמו שהם ועל פיהם תדע איך לדון בבואכם להחליט החלטות.

זכור תזכור בודאי היטב, כי עוד בהיותי בברלין נדברתי אתך פעמים אחדות בנוגע לרוחם של בתי הספר שלנו, וביררתי לך, כי לפי דרישת הורי הילדים, הנשלחים לבתי ספרנו, ולפי דעת הקהל היותר גדול שביושבי ארץ ישראל צריכים בתי הספר שלנו להתנהג ברוח הדת, ואתה הגדת לי, כי זאת היא גם דעתך, ולפי מה שראיתי היתה זאת גם דעת יתר חברי הועד הפועל.

אך מיום שובי מברלין ועד היום רואה הנני שאיפה אחרת ומגמה אחרת מצד ידידינו בני יפו, העומדים על נקודת-מבט אחרת, ודי היה במה שהכנסתי בתוך החוזר, שנערך בתור מענה לתלמידים מחו“ל החפצים להכנס אל הסמינר, כי עליהם להביא בין התעודות הנדרשות מהם גם “תעודה מצד בן סמך בנוגע להנהגה טובה עפ”י חוקי המוסר והמסורת הישראלית”, למען אעורר עלי חמת כל ידידינו אלה, והחצוצרה שלהם, הוא “הפועל הצעיר”, כבר עשה מטעמים להבאיש את ריחי בעיני כל אחינו בני ארץ ישראל.

והדבר הזה, ועוד טעמים שאברר לך, הוא המביאני להתנגד בכל תוקף להשלטת בני יפו עלי ועל יתר חברי.

ובזה אעבור לשאלת ההנהלה הכללית.

בהיותנו בברלין ובדברנו שם על הנהלה כללית לבתיה“ס החדשים ואלה של חו”צ5, והגימנסיות, הבנתי היטב את הדבר, כי פה לפנינו דבר גדול, כללי ומקיף, ואם יבוא איש אשר מומחיותו נודעה ומפורסמת, יוכל להביא תועלת לכל הדבר הזה, אך לצערי הנני רואה כי עוד רחוק הדבר לצאת לפועל ולע“ע תהיה ההנהלה רק על בתי ספרנו אנו. ובכן מתעוררת השאלה במה נפלינו אנחנו מכל מנהלי בתה”ס האחרים. למה לא מצאו חובבי ציון לנחוץ להרכיב אלופים לראש מנהלי בתי ספרם לא בראשית ימי היווסדם ולא היום, ואולי אינם מרגישים שום צורך בזה? האם לא יהיה דבר זה פשוט מעין הבעת אי אמון בנו ובכשרוננו. ובכל זאת הלא ניהלנו בתי ספר גם לפני זה, ומלבד הכפיה שכפו עלינו בנוגע לפרוגרמה ולשפת ההוראה הן היו בתה"ס האלה מצליחים ומסודרים. הוצאתנו מתוך כלל בתי הספר האחרים היא כבר מכת לחי לנו, ואולם תגדל עוד הרבה יותר כשישימו אותנו תחת אפוטרופסותם של חברינו ביפו, שאיננו רואים את עצמנו נופלים מהם בשום דבר. ומלבד זה הם משמשים בבתי ספר, אשר לנו אין כל השפעה עליהם, ורק הם יהיו המשפיעים עלינו. ולמה כל זה? רק מפני כי הם זכו להיות בבתי ספר, ששם לא הכירו עוד את היסוד של העמדת השגחה עליונה עליהם, ואנחנו מזלנו גרם לנו לשרת עתה בבתי ספר, שבעליהם מוצאים נחיצות זו? ועל אלה נוסף עוד הטעם הראשון, כי בהיות חברינו שביפו עומדים בראש ההנהלה, ירצו בלי שום ספק להשפיע מרוחם על בתי ספרנו אנו, וכמדומני לא יהיה דבר זה רצוי גם לכם גם לנותני הכספים כמו שאיננו רצוי גם לי הנושא אחריות גדולה במפעל הזה.

ובהגיעי לנקודה זו עלי להגיד לך ג“כ כל אשר בלבי. יודע הנני כי חלק גדול מהצלחת מפעלנו גם פה בירושלים וגם בחו”ל היה תלוי בי. לא להתפאר הנני בא אלא להביע רגש האחריות שהנני מרגיש. בני ירושלים במסרם בניהם ובנותיהם לנו סמכו הרבה מאוד עלי, שהם מכירים אותי בתור חובב הדת ומכבדה ומתנהג בדרך כלל על פיה. וכי רבים בחו“ל חשבו ג”כ כזאת, זאת נוכחתי לדעת ממכתבים שונים שקיבלתי ומשיחות שונות שהיו לי בחוגים שונים בברלין, בפ“פ, בווינא ובלונדון, וגם מתוך המאמרים השונים שבאו בה”ולט" וביתר עיתונינו, אשר בה הובלט תמיד, כי אין לפחד מהצד הדתי, באשר אנכי הנני עומד בראש בתי הספר. כל הדברים האלה מטילים עלי חובה מוסרית לבלי הכזיב את האמון, שנתנו אנשים שונים בי. ולכן יצר לי מאוד להמשיך לתת שמי על מפעל שישלטו בו אחרים, המתנגדים לגמרי לרוח זו, ושישתמשו בי בתור שלט של הכשר בשעה שאדע אנכי בעצמי כי אין הדבר ככה.

הרגשה זו מעיקה על לבי הרבה, וזוהי המביאה אותי לידי החלטה, כי בצאת דבר כזה לפועל אהיה מחויב להתפטר ממשרתי.

כמובן יצר לי מאוד לעשות דבר כזה, יצר לי על כבוד ההסתדרות הציונית, שחביבה עלי כאישון עיני ושהיא חלק גדול מנשמתי; יצר לי מאוד על רעיון יצירת בתי ספר עברים, אשר אולי יסבול מזה; יצר לי מאוד לראות בשמחת מתנגדינו אנשי חברת “העזרה” ככל אשר הם שמחים כבר לראות את פירוד הדעות שבינינו.

וזהו הדבר המחולל בלבי מלחמה פנימית זה משך זמן, ומונעני מעבוד עבודתי באותו המרץ והחשק הכביר, הנדרשים לעבודה כזו. מרגיש הנני ביותר את זה בהיות עלי האחריות היותר גדולה, בהיותי המנהל לבית, המעמיד מורים ומחנכים לכל בתי הספר.

אפשר מאוד כי אני אינני ראוי לאיצטלא זו שהלבישוני בשעת חירום. אולי צדק ידידנו מר מוצקין באומרו אלי איך אוכל לדרוש, כי מוסדות החינוך החדשים יהיו עומדים על הבסיס הדתי, בשעה שההסתדרות איננה עומדת על הבסיס הדתי (אף כי לדעתי יש הבדל בין עמדת ההסתדרות, שאיננה שואלת לדברים שבין חבריה, ובין נתינת צביון של חוסר-דת במוסדות חינוך שהיא מייסדת לבני אחרים). ובכן אם הדבר ככה באמת, אז הן יותר טוב, כי תגידו לי זאת ונתתי משרתי לרעי הטוב ממני, בדעתי כי היה פה מקח טעות, ולא תהיה נפשי נתונה לדכדוכים ופרפורים מתמידים. ומה שנוגע לי לעצמי מקווה הנני, כי לא אובד בעניי. ולהסתדרות יהיה ועד חינוך “מעור אחד” ובעל אופי אחד וצביון אחד. ואם חפצים הנכם כי לא ייעשה הדבר בדרך דימונסטרטיבית, שתזיק אולי לעניין, יוכל הדבר לצאת לפועל לאט לאט בבוא אל הסמינר “סגן מנהל” חרוץ שיוכל למלא מקומי בקרוב.

אך אם אינכם חפצים בזאת וחפצים הנכם כי גם אנכי וגם חברי נשאר על משמרותינו, אז עליכם לתת לנו האפשרות לעבוד באותה מסירות הנפש אשר בה החילונו עבודתנו. נסו נא איזה זמן וראיתם אם לא יסתדרו בתי ספרנו על הצד היותר טוב, באופן שיהיו לתפארת ההסתדרות כולה, ולקונגרס הציוני תוכלו להראות כי עלה בידכם אתם לעשות דבר שלם ומתוקן.

כותבים הנכם במכתבכם האחרון (החתום בידך), כי חפצים הנכם לקבל דעת ארץ ישראל, ובכן השאלה, מי היא ארץ ישראל ומי הוא קהלה? אם מאות (או אלף) ההורים, השולחים את ילדיהם אלינו, אלה בני הכיתה הבינונית, אשר הכירה את ערך החינוך הטוב והעברי, אבל עומדת על הבסיס הדתי, או המספר המוגבל של אינטליגנטים (מורים ועסקנים אחדים), החפצים לתת לחינוך בא"י דווקא את אותה הצורה שהם חפצים בה, למרות רצון ההורים, המוכרחים לשלוח בניהם אל מוסדותם.

באסיפה, שהיתה לנו פה תיכף אחרי הפסח עם בני יפו וחברי ועדת הביקורת6, ראינו כמה השתדלו חברינו שביפו להרבות ככל האפשר במספרם ולהמעיט עד כמעט לאפס את באי כוח ההורים. ביקשו חברי הסתדרות “המכבים הקדמונים”, אלה שעזרו לנו הרבה בעת המלחמה באספם רבים מהורי תלמידי “העזרה” ובדברם על לבם לשלוח את ילדיהם אלינו, – שיתנו גם להם לשלוח באי כוח מצדם (אחד או שניים) אל האסיפה, ולא רצו בשום אופן. דיברנו, שתהיה רשות להורי התלמידים לבחור באחד או שניים מצדם, ולא הסכימו, בטענם אותה הטענה המזוייפת, כי בשם הקהל באים חברי ועד אגודת החינוך שבאמת הם הם עוד פעם בני אותו החוג המוגבל שהזכרתי ואשר לא נבחרו כלל מצד הקהל.

הוחלט ביפו, כי להחליט ע“ד ההנהלה צריכה האסיפה הכללית של אגודת המורים, שתהיה בסוף חודש אב הבא. ובכן תהיה הזכות לכל מורה בי”ס כפרי, ולכל עוזרת בגני-הילדים להחליט בדבר חשוב כזה, לאמר מי ינהל אותנו ואת בתי ספרנו?! כמדומני כי גם אתם תראו בזה עלבון לנו ולכם.

אנו רואים הדרך היותר טובה לעת עתה היא, כי נעמוד ישר תחת רשותכם אתם. עוד יכולים הננו לנהל את בתי ספרנו, עוד אפשר לנו להביא להם הקידמה הדרושה מבלי אפוטרופסות חברינו המורים בבתי ספר אחרים. אך אם חושבים, כי נחוצה דווקא הנהלה מיוחדת לבתי-הספר שלנו, אז תמנו פה בירושלים איש אחד או שניים והם יצרפו אליהם לועדים את מי שימצאו לטוב. וכל זמן שלא יצא הדבר לפועל נשלח אליכם כל השאלות הנוגעות לבתי הספר. לעת עתה פונה המשרד שלכם ביפו, והועדה הכספית, וגם המרכז בכל הנוגע לענייני כל בתי הספר רק אלי ואנכי הנני המתווך בכל העניינים וגם בחלוקת התקציבים וכיו“ב. אך אם תמצאו איש אחר לדבר הזה, אשמח בוודאי לפרוק מעלי העבודה הזאת, הנוספת על הנהלת ביהמ”ד למורים, ואשר בגללה הוכרחתי עד כה לבלי עסוק כלל במשרתי בתור מזכיר ועד הלשון.

בכל אופן עלי למסור מודעה מראש בשמי ובשם חברי, כי בשום אופן לא נוכל לקבל עלינו את פיקודי אסיפת המורים, שאיננו חושבים אותה כלל לבת סמך בעניין החשוב הזה, ומקווים הננו, כי לא תביאונו למצב בלתי נעים אחרי כן כי אם תקדמו פני הדברים לפני התחוללם.

בנוגע למר קנשטם7, שהציע ידידנו מר מוצקין לקבלו אל משרד ההנהלה, חושב הנני, כי אם אך יחליט להישאר, נחוץ מאד כי ישאר בביהמ"ד למורים אשר שם מקומו ואנו נצרכים לו הרבה מאוד, ולמשגיח-נוסע הרבה יותר נכון לקחת את מר פילקוב8 שזה הוא תפקידו מאז.

הגדתי לך היום כל אשר בלבי ומקווה הנני, כי תענני על דברי ותתחשב אתי.

עם ידידנו מר סוקולוב חפצתי לדבר בפרטות על כל הדברים האלה בבואו לירושלים, אך הנה בא עניין הדבר ובילבל את הכול, והוא נסע גם מבלי לבקר את בתי ספרנו בשעת מהלך הלימודים. הצטערנו מאד על זאת, אך את הנעשה אין להשיב.

שלום רב לידידי חבריך בוועד הפועל המצומצם, ובקש אבקשך למסור כמובן גם להם דברי אלה.

ידידך מוקירך ומכבדך ומברכך מלב


 

307. אל הד"ר אברהם-שלום יהודה    🔗

ירושלם, ר“ח תמוז תרע”ד


אבשלום אחי יקירי ואהובי!

ירחים על ירחים חלפו עברו ואנכי לא כתבתי אליך אף מלה, למרות מה שחפצתי כבר לא אחת ולא שתיים לכתוב אליך ולשפוך לפניך שיחי והגיגי. ולמה לא כתבתי? האמנם חסר לי הזמן? לא. אמנם ישנה עבודה עלי ולא עבודה אחת, כי אם אחדות, כנהוג, אך לא זה היה המונע העיקרי. המונע העיקרי היה מצב הרוח, אשר בו נמצאתי והנני נמצא עוד כיום בו. כל ההתרגשות הזאת של החורף שעבר, כל בזבוז המרץ והעבודה, כל סערת המלחמה המתמידה, כל אלה השאירו עקבותם על רוחי, ומאז ירחים אחדים הנני מרגיש עצמי במצב לא נעים, מצב של התרגשות העצבים, המגזים כל דבר קטן וממלא את הלב פחד, דאגה ויאוש, ומביא את האדם לחשוב רק על אודות עצמו וגורלו. יודע הנני, כמה לא טוב הדבר להשתקע בהלך מחשבות כאלה, ומתאמץ הנני בכל כוחי להשתחרר מזה, אך היעלה הדבר בידי? ה' יודע. לע"ע הנני מחכה לימי החופש הבאים אולי יביאו לי ישע ומרפא.

בינתיים קראת בוודאי בהחרות ובהפועל הצעיר כל הפולמוס שקם כנגדי, באשר הנני חפץ כי מוסדותינו לא יהיו אנטי-דתיים כמוסדות יהודים. וכל זה בא מפני כי החבריא שביפו חפצה להיות האפוטרופסית גם עלינו. אנכי אינני עונה על כל הדברים האלה, רק זאת החלטתי, כי אם יכריחוני לשנות רוח מוסדנו באופן המתנגד לרוחי ולהוכחת לבי, אז אתפטר גם מפה, ויהיה מה שיהיה. את נפשי אינני מוכר לא לשטנים ממין זה ולא לשטנים ממין אחר.

הדאבתי את רוחך, מה אוכל לעשות? את מרי שיחי שפכתי לפניך למען תדע את אשר אתי.

ומה אתך יקירי? ראשית כוֹל עלי לברכך על הראיון שהיה לך בפני מלך ספרד. פרדיננד ואיזבלה לא חלמו, כי מנכדיהם ידברו דברים חביבים כאלה בפני בן העם אשר ככה רדפוהו. הדבר הזה הוא לכבוד לעמנו כולו. ואשריך שזכית לכך.

כמדומני באו לך עתה ימי ההחלטה אם עליך להחליט אם תשוב ברלינה או תשאר בספרד. וזאת חפצתי לדעת במה בחרת.

אצלי אין חדשות רבות. עובד הנני במלון העברי-עברי (יחד עם גרזובסקי) והגעתי בו כבר עד האות י' וכבר נדפס עד האות הזאת. מקווה הנני לגמור עבודתי בו בעוד חצי שנה. – גם בענייני ועד הלשון הנני עוסק. היום יצאה המחברת הרביעית, וב(שבוע) הבא נשלחנה אליך יחד עם מכתב מצדנו במינויך ל“חבר משתתף” כי משתפים הננו עתה בעבודתנו גם חכמינו שבחו"ל. – – –


 

308. אל מ. אוסישקין    🔗

ידידי יקירי ונכבדי!

ידידנו מר מיוחס כבר כתב לך כל הנוגע לחברתנו להחזקת המקומות ההיסטוריים ולא נשאר לי להוסיף רק כי תשתדל להחליט על העניינים האלה בהקדם האפשרי. אם ועד הספרדים מסכים למסור לחברתנו כל המקומות ההיסטוריים השייכים לעדת ישראל פה, הן תוכל חברתנו להשתתף בזה עמכם חובבי ציון, כי יהיה גם לכם חלק ונחלה בזה עם חברתנו יחד. אתם משתתפים בהוצאת הכספים הצריכים לבניין הגדרים9 …… זוכר הנני, כי בהיותנו…… אמרת לי, כי נחוץ סוף-סוף….. דבר ממשי, והנה עתה עשינו דבר ממשי ואין גאולתו תלויה אלא בכם. ובכן מהרו ועשו, ועתה עוד דבר לי אליך:

בוודאי קראת בימים האחרונים את המאמרים ב“הפועל הצעיר”, אשר בם מתנפלת החבריא עלינו על “הדתיות” שבבתי ספרנו בירושלים, ועתה מתחילים להכריז, כי לא רק כנגד הגרמנית היתה המלחמה עם “העזרה”, כ“א גם כנגד הדתיות שבה. ואנכי אמת אגיד ולא אכחד, כי אנכי בתמימות חשבתי, כי רק כנגד ההתגרמנות היתה המלחמה, וכמדומני ככה חושב כל העולם. ובעת המלחמה הדגשתי לא אחת ולא שתיים כנגד טענות העזרה כי צדנו מתנגד לדת, כי אין הדבר ככה, כי אנו הדתיים עזבנו את חברת העזרה. ועתה בגלל מוצאם סעיף אחד בתקנות שכתבתי, כי על החפץ להיכנס לסמינר “להביא תעודה מבן סמך על יושר הנהגתו עפ”י חוקי המוסר והמסורת הישראלית”, מצאו להם מקום להתגולל עלינו. יודע הנני, כי עיקר ההתנפלות הזאת היא רק הכנה להשיג המטרה, כי כל ענייני הנהלת בתי הספר תימסר לבני יפו לשלוט בהם כטוב בעיניהם. ואנכי אומר לך, כי זה יהיה צעד מסוכן ולא לטובת בתי הספר שלנו, ואם ירחיקו הדברים ללכת, אצטרך לצערי לעזוב מישרתי.

כתבתי על זאת לברלין, ומאוד הייתי חפץ לשמוע דעתך בכל העניין הזה.

ומה בדבר האוניברסיטה והכנת מורים לה. אם הנכם נגשים כבר לצד זה, הייתי חפץ להציע לפניכם הצעה שלמה בנוגע לי.

לתשובתך הנני מחכה

ידידך מכבדך מאד


 

309. אל מ. דיזנגוף    🔗

ירושלים, כ“ט אלול, תרע”ד

להא' הנכבד מר מ. דיזנגוף, יו"ר האספה הכללית לענייני הקלת המצב

יפו

א.נ.!

הננו מתכבדים בזה לשלוח אליך העתקת המכתב, אשר שלחנו היום להוועד הראשי לענייני התמיכה שבאה מאמריקה, לידי הד“ר רופין; והננו מבקשים ממך, כי תואיל אתה וכל חבריך, באי כוח המוסדות השונים שביפו והמושבות, לפעול בכל תוקף על חברי הוועד הנ”ל שביפו, כי החלטות אסיפתנו תצאנה לפועל ולא תהיה ירושלים כעיר הנידחת המסורה כולה רק בידי מי שחפץ להיות קופץ בראש ולהשתרר עליה למרות חפץ כל הכוחות המתקדמים שבתוכנו, המתעניינים בקידמת ישובנו.

בבטחוננו, כי תמלאו, אתה וחבריך הנכבדים, את דרישתנו הצודקת הזאת על הצד היותר טוב והזריזות היותר אפשרית.

הננו חותמים

ברגשי כבוד ובברכת ציון בשם האספה

דוד ילין


 

בימי מלחמה העולם הראשונה, תרע“ד – תרע”ו    🔗


 

310. אל ועד העזרה מאמריקה    🔗

כ“ט אלול תרע”ד, ירושלם

לכבוד חברי הוועד הראשי לענייני העזרה שבאה לא"י מאמריקה,

לידי הד"ר א. רופין,

יפו

א.נ.

אמש היתה בירושלים אסיפה, שבה השתתפו באי-כוח מוסדות והסתדרויות שונים וגם עסקנים, כדי לברר את עניין הסידור של העזרה שתבוא מאמריקה. אחרי בירור המצב באה האסיפה פה אחד לידי החלטות אלו:

האסיפה מוצאת, כי באסיפה, שהיתה ביפו באור לכ' אלול בהשתתפות מוסדות ישוביים שונים מיפו, מהמושבות וגם מירושלים, נבחר ועד, שלו מסרו את ההשגחה העליונה על סידור העזרה, הבאה מאמריקה, בא“י כולה ולא רק ביפו. שלושה מחברי הוועד ההוא: הד”ר רופין, הד“ר חיסין10 והא' הופיין הנם באותו הזמן באי-כוח מוסדות ישוביים, והם נושאים אחריות בפני הציבור העברי המאורגן בא”י. האסיפה מוצאת, כי בועד כללי ראשי זה מן הדין הוא, שיהיו גם אנשים מירושלם, שהרי עכשו, אחרי שבאמריקה הכניסו לוועד הראשי גם את האדונים אהרנסון ואפרים כהן, מתקבל הרושם, כי הא' אפרים כהן הוא בא-כוח הציבור בירושלים. לכן מוצאת האסיפה, כי על שלושת החברים, שנבחרו כבר באסיפת יפו מכ' אלול ושנתאשרו גם ע“י הקונסול האמריקני, – החובה להשתדל בכל האפשרות ולהכניס לתוך הוועד עוד חברים, שייבחרו ע”י הציבור המאורגן בירושלים.

בכל אופן דורשת האסיפה משלושת החברים הנ“ל, כי יעמדו בכל תוקף על הפרינציפ העיקרי, כי הועד הראשי הוא כללי בעניין העזרה האמריקנית לכל ארץ ישראל, ופעולתו בכל המקומות היא מאוחדת, ולא לחלק את הערים בין חברי הוועד, בכדי שלא יצא למעשה, כי בעיר כירושלים יהיה השלטון על כל ענייני העזרה הציבורית בידי איש אחד, שהוא גם לא נבחר ע”י הציבור הירושלמי ורק הוכנס מן החוץ.

הוועד הראשי הכללי בתור שכזה – ולא יחידים ממנו, מסדר את העניינים בכל ארץ ישראל.

בשביל האופי הציבורי והתועלת המעשית של העזרה צריכים להיווסד בכל המקומות ועדים…..11 מקומיים מורכבים מבאי-כוח מוסדות וועדות שונים, אשר לידו ימסרו את הכסף הבא ע“י הוועד הראשי, והוא אשר יסדר את כל העניינים המקומיים ע”פ הפרינציפים, שנקבעו באסיפות המוסדות וההסתדרויות, שהיתה ביפו בכ' אלול.

אחרי שבמקומות אחדים (יפו וירושלים) נוסדו כבר לרגלי המלחמה ועדים להקלת המצב, שהתחילו כבר לטפל בענייני העזרה הציבורית, מוצאת האסיפה, כי הוועדים האלה צריכים למלא את תפקיד הוועדים המקומיים, שעליהם מדובר בסעיף הקודם.

במקומות שאין ועדים כאלה משתדל הוועד הראשי לעודד את בני המקום להסתדר ולייסד ועד שכזה עפ"י הפרינציפים, שיקבע הוועד כולו.

את כל הדברים האלה מצאה האסיפה לנחוץ להודיע לכם, חברי הוועד הראשי, אחרי שהיא מתייחסת אליכם כאל באי כוח הישוב והיא דורשת מכם, שתעמדו בכל תוקף על מישמר האופי הציבורי של הוועדה הציבורית, ולא תתנו לאנשים פרטיים לנצל את הרגע בשביל איזה אינטרסים פרטיים, העלולים להביא הפסד מרובה להציבור, בייחוד בירושלים.

ירושלים התחילה עתה להסתדר. כך נוסדה אגודת הסוחרים, אגודת הפועלים ובעלי המלאכה. ישנה כבר ועדת התמיכה, המורכבה מבאי-כוח ועדות ומוסדות שונים. עמדו בעבודתכם לימין הציבור המאורגן בירושלים שבזה תסייעו לביסוסו ולהתחזקותו גם לעתיד.

נבקשכם להודיענו ע"י תלגרמה לשם מר בן-יהודה: אם אפשר לכם לבוא הנה ביום הרביעי בשבוע זה, באופן שנוכל להתאסף אתכם יחד לדבר בפרטי העניין הזה לפני אסיפתכם אצל הקונסול, – או כי יבואו שניים מאתנו ליפו ביום א' בצהריים למען יתאספו אתכם שם.

בשם האספה

דוד ילין

באסיפה לקחו חלק באי כוח אגודות וההסתדרויות האלה:

מצד הוועד המפקח על ביה“ס: בן-יהודה, ד”ר סגל, ד"ר מקלר.

מצד אגודת המורים סניף ירושלים: זוטא, סילמן.

" אגודה להקלת המשבר: ד"ר מזיא, הא' ילין, הא' מיוחס.

" אגודת המכבים הקדמונים: שוב, רפאלי, שרמן, ליבוביץ.

" אגודת הפועלים ובעלי מלאכה:

" פועלי ציון: זרובבל, בן-צבי, בן-גוריון.

" הפועל הצעיר: פרסוב, פינסקר.

" המכבי: שניאור.

" מצד בית העם:12


 

311. אל הד"ר שמריהו לוין, ניו יורק    🔗

ירושלים, כ“ד תשרי תרע”ה

לידידי הנכבד והנעלה ד"ר שמריה לוין

שלום וברכה

בעת האיומה הזאת, עת ניטשה החרב במלוא רחבי תבל, והדוחק והלחץ מורגשים בכל עברים, רואים הננו, כי אותך שלח האלהים למחיה למוסדותינו הישוביים והחינוכיים בארץ, שעלו לנו בעמל רב ובמלחמה גדולה כל כך. ועל כן הנני פונה אליך בדברים הנוגעים לקיום מוסדותינו ולכבוד בעלי תנועתנו בארץ ומחוצה לה.


בית המדרש למורים העברי:

א) המצב החומרי של התלמידים.

הן לך אין צורך לבאר כמה חשוב מוסד זה בתור מוסד המספק מורים לכל בתי הספר העברים בארץ ובחו“ל. ובכן עליך לדעת, כי דווקא מוסד זה לבדו סובל יותר מכל בתי הספר האחרים בעת המשבר הזה. בכל עת אין דמיון בין תלמידי הגימנסיות ובין תלמידיו; כי בשעה שהראשונים הם בני עשירים ואמידים, האחרונים הם כמעט כולם בני עניים, שנפשם חשקה בתורה ואשר אולי מצבם מביאם להקדיש עצמם להוראה. תלמידי ביה”מ למורים שלנו הם בחלקם היותר גדול בני חו"ל וחלק מהם מבני המושבות ויתר ערי א“י, ומבני ירושלים אין תלמידים במספר רב. עד עתה בני חו”ל מקבלים ממשפחתם בחו“ל לפחות חלק מצרכי מחייתם. מלבד זה היו מתפרנסים משיעורים פרטיים שהיו נותנים. והנה הגיעה פתאום העת הנוראה, אשר בה כל איש בארץ ובחו”ל שרוי בצערו ואי אפשר לו לשלוח לבנו הלומד עזרה למחייתו כאשר עשה עד כה. משיעורים פרטיים אי אפשר להרוויח כעת. ובכן נשארו כעת במוסדנו כשמונים תלמידים בערך (בין מאה ועשרים בערך מאלה שהיו כבר במוסד ואלה שהתכוננו בירחים האחרונים להיכנס אליו) שאין להם כל סעד וכל מקור למחייתם, פשוט מבלי פרוטה אחת בכיסם. לשוב לביתם אינם יכולים, עבודה לא יוכלו למצוא, כי הלוואי שתספיק העבודה לפועלים שישנם בארץ. ובכן הננו עומדים כעת, בשעת פתיחת בתי הספר אחרי ימי החופש, לפני שאלה חמורה מאד. הוצאות כל תלמיד החי בדוחק היותר גדול עולות למצער לסך 25 עד 30 פראנק לחודש. ובכן זוהי הוצאה של 2000 עד 2400 פראנק לחודש. על זה יש לנו בתקציבנו התמידי סך 600 פראנק לחודש. ובכן אם נשיג את כל תקציבנו (הן גם זה עוד מוטל בספק), מאין נשיג את השאר, שהוא ערך אלפיים דולר לזמן החורף עד חודש אייר הבא?

נחוץ מאוד, כי בתוך חוג עבודתך תכניס את העניין הזה, אשר מיצער הוא לנדיבינו באמריקה, אבל גדול וחשוב מאד הוא לקיום המוסד הזה בעת הרעה הזאת לבל יתמוטט. אנחנו אמנם קידמנו פני הרעה, ובימי החופש כוננו לתלמידינו העניים בית תבשיל לאכול בו; אבל הן ידעת, כי אמצעינו מצומצמים מאד, ובימי החופש לא היה חלק גדול מהתלמידים בירושלם. אך בשבוע הבא ישובו בודאי כולם, ונהיה נאלצים לדאוג להם.

ובכן תיכף בקבלך מכתבי זה היוועץ נא עם יתר ידידיך – ידידינו והודיעני בתלגרמה, אם נוכל לחכות לסכום זה. בשורתך זאת תעודד רוחנו ונוכל להמשיך עבודתנו בבטחה.


ב) משרות הוראה לגומרים לימודיהם.

בין הצעירים, שגמרו לימודיהם בקיץ הזה אצלנו, ישנם אחדים (ארבעה במספר) שלא מצאו להם משרות בא"י…….13 למורים אינן מרובות כעת, כי אלה המורים הצעירים, שאחדים מהם נוסעים שנה שנה לאירופה להשתלם בלימודיהם, לא יכלו לנסוע עתה מפני המלחמה. בתי ספר חדשים אינם נפתחים, ובבתי הספר הקיימים משתדלים לקמץ כמה שאפשר. מצד שני יודעים הננו, כי באמריקה מחפשים אחרי מורים צעירים בעלי כשרונות, היודעים עברית היטב. ובכן הנני מבקשך בשם כבוד מוסדנו, כי תשתדל בפני ידידינו שמה (בייחוד בפני הד"ר מגנס, המפקח על ענייני החינוך העברי בנויורק) להמציא להם משרות, אם לכולם (הן מספרם אינו גדול) או לחלק מהם. והם יסתפקו כמובן בשנה זו בכל משכורת שתנתן להם, ובלבד שיוכלו לחיות בה לו גם חיי דוחק. אם תימצאנה משרות כאלה, יידרש לשלוח אליהם כרטיס מסע לאמריקה (שמם: א. בירנבוים, י. ילין – לא ממשפחתי, א, קוטנר, י. שפיגלמן), כי להם ייקשה להשיג הוצאות הדרך, ומוסדנו איננו עשיר בשעה זו. אם תימצאנה משרות, אבקשך להודיעני זאת בתלגרמה, לבל יוסיפו לחפש אחרי משרות אחרות.


העזרה האמריקנית

הן ידעת בודאי, כי בראשית ימי המשבר פנה ד“ר רופין ועוד אחדים מידידינו להציר מורגנטוי בקושטא למען יפנה לאמריקה לשלוח עזרה להיישוב. הוא מילא בקשתם ומאמריקה שלח לו ה-Jewish American Committee סכום של חמישים אלף דולר לתמיכת א”י, אבל דרשו כי גם אפרים כהן יהיה בהוועד. מצד מי באה דרישה זו איננו יודעים, אך אומרים כי מר יעקב שיף, שנתן הרבע מהסכום הזה, הוא הוא שדרש דרישה זו, מפני כי אפרים כהן פנה אליו בתלגרמה לבוא לעזור לעניי ירושלם. והנה אך נודע הדבר למודענו הכהן והנה מצא לו כאן מקום להתגדר בו, להראות את בני ירושלם, כי הוא הוא האיש היחיד, שמצאה אמריקה בירושלם לשימהו בתור בא כוחה. אֶדלמן, סגן הקונסול האמריקני, שהיה יד ימינו בעת מלחמת השפות, קירבהו לפני נסעו מפה אל הקונסול האמריקני, והוא התקשר תיכף עם כל בני הישוב הישן ידידיו מאז, ובבוא הנה חתנו של הציר מורגנטוי (מר ורטהיים) תפשהו כמנהגו ולא הרפה ממנו, וסוף סוף התחלקו שלושת חברי הוועד האמריקני (רופין וכהן ואהרנזון14) את ארץ ישראל ביניהם, ולכהן נפלה כמובן ירושלם לנחלה. ולא נח ולא שקט עד אשר נמנה גם לראש הוועד המקומי שבירושלם, ועד שקיבל זכות ה-veto, באיימו תמיד, כי אם לא יעשו כזאת, יתפטר ויתלגרף תיכף לשיף. הציעו לו, כי אהיה גם אנכי בהוועד, וכמובן דחה זה בכל תוקף, ואף כי בעל כורחו נאלץ לקבל אל תוך הוועד אחדים מצדנו, הנה הוא בערמתו ובנכליו הידועים הוא יודע איך להסב את פני הדברים, כי כל בני ירושלם יצטרכו לפנות דווקא אליו, וביה"ס למל מוקף עתה בכל יום אנשים למאות מגישי בקשות, ונוסח הקבלות על הכסף המתקבל הוא: קיבלתי (או קיבלנו) מאת מר אפרים כהן נשיא ועד העזרה האמריקנית בעד – – – סך – – – – וכו'.

כבר די בזיון לנו, כי האיש הזה, אשר כבר מת לפני זמן מה מיתה מוסרית, שב עתה פתאום לתחיה ולהיות השליט בירושלם ולשבת ראש באסיפות, הנעשות בבנק שלנו. אך אמרנו: אי אפשר להתנגד לפקודה שבאה מאמריקה (אף כי בפקודה זו לא היה נזכר, כי רק הוא צריך להיות חבר ועד זה מכל בני ירושלם). והנה עתה פונים עוד הפעם לאמריקה לבקש עוד חמישים אלף דולר. הפעם כמדומני צריך להשתדל, כי לא תהיה עוד ידו בכול, ואם נגזרה כבר גזירה, כי הוא חייב להיות בוועד הזה לכסף ששלח שיף, לא צריך שיישאר הדבר לתמיד שידעו בכל אמריקה כי בנוגע לירושלם הנה אפרים כהן הוא האיש היחיד הראוי לסמוך עליו.

לפני שבועות אחדים כתבתי בעניין הזה גם לידידנו מר סטיפן וייז, ורואה הנני כי כבוד מפלגתנו דורש לבלי תת כוח יותר מדי לראש מתנגדינו.

מקווה הנני, כי בהתאחדכם לפעולה משותפת יעלה בידכם להחליש כוח השפעתו פה, אשר יזיק בלי שום ספק גם לבתי ספרנו.


עזרת בתי הספר העברים.

כנחמה בעת צרה זו היתה לנו הבשורה, אשר קראנו בעיתונים, כי אתה ומר בראנדייס15 קיבלתם עליכם לאסוף במשך ג' חודשים לטובת בתי הספר והמוסדות הציונים סך מאה אלף דולר, ובאספה הראשונה נאספו כבר י“ד אלף דולר. עתה בהיות כל השערים נעולים ואי אפשר לקבל אף מכתב באירופה, אין לנו רק ארץ אמריקה, אשר ממנה יוכל לבוא לנו ישע. לא אכחד ממך, כי הננו פותחים את בתי ספרנו בלב מלא דאגה. ממשכורת המורים ניכו לע”ע, עד שיתברר המצב, 25% ממשכורתם, וגם זה הם מקבלים אף בשטרות בנק האפ"ק, שצריך להפסיד עליהם 20%-15%, ובכן יישאר להמורים כמעט רק החצי ממשכורתם, אשר בו לא יוכלו לחיות גם בדוחק, אך מקווים הננו, כי מצב זה לא יימשך זמן רב, והעזרה המקווה בוא תבוא בקרוב.

ידידינו חפצו בראשית ימי המשבר לשלחני לאמריקה לערוך שם תעמולה, אך אחרי שנודע לנו, כי אתה הנך עובד שמה במרץ, איננו יודעים אם יש עוד צורך בדבר. אם תחשוב, כי נסיעתי תוכל להביא תועלת בבחינה זו, הודיעני זאת אותי ואת המשרד הארץ-ישראלי ביפו (ד"ר רופין).

חזק ואמץ ועשה חייל לטובת ולהצלת תנועתנו.

ידידך מכבדך ומחכה למענך


 

312. אל א. ז. לוין-אפשטיין, ניו-יורק16    🔗

ירושלם כ“ז תשרי תרע”ה

לכבוד ידידי הנכבד והנעלה

מר אליהו זאב הלוי לוין-אפשטיין

שלום וברכה.

ידידי הנכבד!

את מכתבך מיום 18 ספטמבר קיבלתי היום, ותיכף דיברתי עם ד“ר לוי, מנהל האנגלו-פלסטין קומפ' פה, ויגד לי, כי גם הוא קיבל מכתב כזה מאתך, וכי הסכום של 50,000 דולר, שהנך כותב על אודותיו, כבר הגיע הנה ע”י הציר מורגנטוי בקושטא, וכי מעתה והלאה יידרש לסדר להביא את הזהב הנה17. בבואי כעת לכתוב אליך מכתבי זה רואה הנני כי שגה, אחרי כי הכסף ההוא הגיע כבר לקושטא לפני כתבך מכתבך, ובכן אתראה אתו מחר עוד פעם בנוגע לזה ובוודאי יענוך מצד הבנק מה שאפשר לעשות.

בנוגע להוצאת שטרות מצד הבנק, הנה עשו כבר כזאת מאז שני ירחים בערך. הוציאו שטרות בני עשרים פר' ובני עשרה ובני חמישה, והם המחאות אל הבנק בנוסח pay myself שמסרו לכל מי שיש לו לקבל כסף אצלם לחתום עליהם משני עבריהם, והם חתמו תחת מלת registered. אך באשר אינם יכולים להחליפם אח“כ בזהב, ירד ערך השטרות מזמן לזמן, עד כי צריך עתה להפסיד בהם 15% עד 20% מערכם כנגד זהב, וכל אלה המוסדות, המקבלים כספים ע”י הבנק, מפסידים פקידיהם (כגון המורים בבתי הספר העברים) את הסכומים האלה ממשכורתם שאינם מקבלים אותה כולה כי אם חלק ממנה (בחודש זה 75%).

העזרה האמריקנית. בעת הצרה האיומה הזאת, בהישבר פה כל מטה לחם, בהיפרק כל צורות ההשפעה הבאה מחו“ל, השאיר לנו ה' למחיה את ארצכם אמריקה הגדולה ורבבות אלפי ישראל אשר בתוכה. הסך חמישים אלף דולר, ששלח הוועד היהודי האמריקני ע”י הציר מורגנטוי הנה, יביא בלי ספק עזרה פחות או יותר ליהודי ארצנו. אך צר לנו לראות, כי העזרה הזאת, אשר בה השתתפו הציונים בסכום הגון, היתה לנו לרועץ פה, בהידרש מאמריקה לצרף אל הוועד האמריקני מלבד את מר אהרנזון מזכרון יעקב, גם את מר אפרים כהן, אשר הוא היה גורם בכל מלחמת השפות בשנה שעברה בצורתה היותר מכוערה (הבאת השוטרים אל ביה"ס, גירוש המורים, וכו' וכו'). ומכיוון שידע אדון זה, כי ישנה דרישה כזאת, לא נח ולא שקט עוד, התקרב אל הקונסול האמריקני פה ע"י מר ורטהיים חתנו של מורגנטוי, לא הרפה ממנו, ובתחבולותיו ידע לצודו, עד כי הוחלט כי בתור חברי הוועד האמריקני ישנם רק שלושה אנשים: רופין, כהן ואהרנזון; כי בירושלים ישנו רק מר כהן והוא גם ראש הוועד המקומי ולו הזכות לסרב בדרך vetoלמה שיחליט כל הוועד. כל השטרות לבאנק הניתנים מצד הוועד פה בתור תמיכה או הלוואה יש עליהם חתימת E. Cohen Relief Fund ובתת כל איש קבלה להוועד, הוא חותם, כי קיבל זאת מידי מר אפרים כהן ראש ועד העזרה האמריקנית. בדרך זו ידע לסבב את הדבר, כי כל ירושלם חושבת רק אותו בתור האיש היחיד הנבחר מצד אמריקה לחלק כסף עזרתה, וכדי בזיון וקצף.

עלי להוסיף, כי לפני הגיע בשורת העזרה האמריקנית פה השתדלתי בפני רבים מסוחרי עירנו לייסד אגודה פה בערבות הדדית על נכסיהם ולסדר הבאת צרכי אוכל נפש וכל מה שדרוש להקל את המשבר. ובחפצנו אז לצרף את כל מי שכוח בידו לעבוד לטובת הכלל פנינו גם אל כהן, אך תשובתו היתה, כי לא יוכל להיכנס באגודה שאנכי עובד בקירבה. וגם בהיות ורטהיים פה ורצה לצרפני אל הוועד האמריקני של העזרה, עמד כהן בכל תוקף כנגד הדבר הזה והוא יצא המנצח.

אינני מדבר כעת על מה שכבר עבר, אך יודע הנני, כי העזרה האמריקנית תוסיף בוודאי לבוא בימי המשבר הזה, וע“כ חושב הנני, כי אם חפצים אתם חברינו הציונים לבלי תת את ה”פלשתיננזישה ציוניסטן" של פאול נתן במחברתו הידועה לחרפה פה בארץ, עליכם לבטל את הגזירה הזאת, כי גם להבא יהיה כהן השליט העליון פה בירושלם, וצריכים הנכם להשתדל, כי לפעם הבאה ימנו אותי בהוועד, לא לכבודי, כי אם באשר אנכי הייתי העומד במרכז המלחמה בשנה שעברה. לולא נימנה מר כהן בפעם הקודמת לא הייתי חפץ כלל להעמיד דרישה כזו, אך עתה דרוש להוציא מלבם של בני ירושלם וגם בני אמריקה, כי בכל ירושלם לא נמצא רק מר כהן בתור איש בטוח ושעליו יכולים לבטוח (מר ורטהיים מסר פה בבנק כל הסך ערך מאה אלף פראנק של ירושלם רק לשם מר כהן פה). בייחוד צריכים הנכם להיות זהירים מאוד בשלחכם הכספים לטובת המוסדות הציונים ובתי הספר שלנו, לשלחם רק על שמות אנשים משלנו בירושלם וביפו (רוב בתה"ס הם בירושלם).

כתבתי בנוגע לזה גם לידידנו ד“ר שמריה לוין לאדרסתו של ד”ר מגנס, כי אינני יודע את אדרסתו הוא, וגם לסטיפן וייז כתבתי, ובוודאי תמצאו את הדרך איך לגול את החרפה מעלינו פה.

בתי ספר העברים. שמחנו להתבשר, כי כוננתם ועד לעבוד לטובת בתי הספר שלנו, כי אם חלילה לא תבוא אלינו עזרה כעת מצדכם, אז לא יוכלו להתקיים כלל. עליכם לעבוד בזה במרץ למען תחזקנה ידי העובדים בהם פה.

אך על דבר אחד חפצתי להעירך בייחוד, והוא ע"ד תמיכת תלמידי הסמינר העברי, אשר רובם הם בני רוסיה וגליציה, ובכל עת המשבר לא יוכלו לקבל שום תמיכה מהוריהם שבין כך ובין כך אינם מן האמידים. רובם נמצאים במצב כזה שאין להם אף פרוטה להוצאתם. אנחנו התאמצנו בכל כוחנו ונפתח למענם בית תבשיל לג' פעמים ביום, וגם דאגנו ליתר צרכיהם, אך אמצעינו יכלו עוד מעט ולנו נדרש לצורך זה, אחר כל הקימוץ האפשרי (5 עד 6 דולר לכל צרכי צעיר אחד למשך חודש ימים) ואחרי ניכוי כל מה שאנו יכולים לתת לצורך זה מתקציב המוסד, עוד סך מן 150 עד 200 דולר לחודש.

וכן נדרש לנו לילדי העניים שבבית הספר לבנים ולבנות וגן הילדים לתת להם למצער מאכל חם פעם אחת ביום, סך 70 דולר לחודש.

סכום זה צריך לאסוף בייחוד לתכלית זו ולשלחו אלינו הנה לירושלם, ובהקדם האפשרי למצער בעד ג' חודשים.

פניתי בבקשה גם לד"ר שמריה לוין, והוועד המפקח על בתי ספרנו בירושלם עורך מכתב באנגלית אל Jewish American Committee, בהערה כי לצורך זה יוכל לקחת כספים גם מהקרן של המפרעות שתחת ידו.

נסיעה לאמריקה. בראשית ימי המשבר חשבו כל ידידינו ביפו לשלחני לאמריקה לשם תעמולה למוסדות הציונים בארץ, ובייחוד בתי הספר, אך בשמענו, כי כבר נוסד ועד באמריקה לשם זה וד"ר לוין ובראנדייס נוסעים בארץ לתכלית זו, הרפינו מדעה זו. ומה דעתך אתה בזה? הודיעני נא.

שלום רב לך, וחזק ואמץ בעבודתך החרוצה בעד ארצנו ומוסדותינו

ידידך מכבדך ומחכה למכתביך

דוד ילין


 

313. אל א. בירנבוים, יפו    🔗

(נכתב מהגירוש לטבריה, שבט תרע"ה18)

לכבוד מר אריה בירנבוים

יפו

הואילה להגיד לב“ב19, כי הגעתי בשלום ומצאתי פה את כל בני משפחתנו בשלום. שרה באה לבית רחל20 עם ילדיה וכולם בריאים ושלמים. מפה נסע מחרתיים יום ג' בבוקר לז’י21 ונשב שם יום או יומיים, ואח”כ נסע הלאה. החבריא תהיה כנראה עליזה.

אל נא ישכחו להודיעני ע“ד שלום יוסף22 ובנימין23 מעת לעת. וכן ע”ד מחיר הקמח אם התיקר או הוזל24. וכן ישתדלו להשיג אצל מר טאגר25 את הנפט והסוכר בעד בתי ספרנו. – מה נעשה בריבלין?26

הנה מר סטרומצא נוסע לעירנו ומשם הוא אומר לנסוע לטבריה. יודיעו על ידו למר גרוס ע"ד שלום הבית.

ידידך דוד


 

314. אל הד"ר יוסף לוריא    🔗

ירושלם, י“ט אב תרע”ה

ידיד נכבד ויקר!

ובכן הגיע תורך לעזוב את ארצנו27 אחרי עבודתך במסירות נפש לקידמת חינוכנו ותרבותנו העברית.

עובדה מעציבה זו ממלאה יגון ויאוש את כל מכיריך וידידיך ואותי בתוכם, אך כולנו מקווים, כי גלות זו היא רק זמנית. ישתנו העתים ותבוא תקופת השלום והשלווה ואז יכירו גם אלה, שחייבוך חובת גלות, ברגשותיך הנאמנות לארצנו ולממשלתנו ובצדקת כל מפעלותיך, ושוב תשוב אלינו לעבוד שנית אתנו יחד את עבודת הקודש, עבודת חינוך דור בריא ברוחו ובנפשו.

ולע"ע אברכך, כי במרחקים תצליח לעבוד לטובת כל אותן השאיפות והאידיאלים אשר בעדם הקדשת והקרבת כל ימי חייך, תעבוד ותביא פרי ברכה להרמת קרן חינוך בני עמנו בארצנו.

רגשות חיבתנו אליך וכיבודנו אותך ילווך בכל אשר תלך ויחזקו רוחך ויעודדוך לסבול ולקוות עד אשר ייאמר לצרותינו די.


 

315. אל הד"ר מ. גרונוואלד, וינה28    🔗

ירושלם ת“ו ה' אלול תרע”ה

ידידי הנעלה!

בוש הנני בבואי לכתוב אליך בזכרי, כי על כל מכתביך וכרטיסיך האחרונים עוד טרם עניתיך אף מלה אחת. גם כסף קיבלתי מצדך גם חלק חילקתיו כבר ואותך טרם הודעתי דבר. אך באמת היא הנותנת: רק מפני טרדותי, שנוספו ע“י העניין הזה על כל טרדותי הקודמות, ומפני כי בגמר שנת הלימודים ישנן לי עבודות מיוחדות בענייני הבחינות ומסירת דין וחשבון מעבודת כל השנה וכיו”ב, – לא היה אפשר לי עד כה בשום אופן למרות רצוני וחפצי לכתוב אליך בפרטות כאשר בלבי, וע"כ אחרה תשובתי עד כה ואתה בטובך (הן ידעתי מה גדול טובך) תסלח לי.

ובכן, ידידי, דבר גדול וחשוב מאוד עלה על דעתכם: לדאוג לארץ ישראל לא רק בדרך החלוקה הרגילה, המשפילה נפשו של האדם ומרגילתו להושיט יד ולהסיר מסוה הבושה מעל פניו, כי אם גם בדרך של כבוד יותר, בדרך הלוואה ועבודה, בדרך החיפוש אחרי תכלית נרצה. כדבר הזה עשו גם אחינו שבאמריקה וכספיהם מביאים ברכה רבה בעת צרה זו.

ובנוגע למצב הדברים פה הנני לספר לך בראשונה סיפור הדברים ואחרי כן אגיד לך השקפתי בפרטות:

לפני חודש וחצי בערך שלח הציר האוסטרי מר קרויז לקראני, ויודיעני, כי נתקבל לשמי סך ½ 188 נאפוליון זהב, שנשלחו מצדך לשמי ע“י המיניסטריום החיצוני בעד העדות וישניץ, קוסוב ובוקובינא, בירושלם ובצפת ובטבריה. בעת ההיא עוד טרם קיבלתי מכתבך וע”כ אמרתי לו, כי כל זמן שלא אקבל מכתב להודיעני בפרטות איך לחלק הכסף, אינני יכול לעשות בו דבר, וע“כ יותר טוב שיישאר הכסף מונח בקונסולט לע”ע. ובהיות כי היה עליו לשלוח הקבלה מצדי, ע“כ הציע כי אמסור לידו הקבלה ואח”כ אפקיד את הכסף בידו, וכן עשיתי.

אחרי משך זמן קיבלתי מכתבך מיום 9 יוני, אשר שלחת אליו יחד עם הקול הקורא שפרסמתם ועם הכרטיסים למר קרויז ולד“ר לוי וסגל, ואשר בו נודעו לי כל פרטי העניין. הלכתי אל מר קרויז ומסרתי לו כרטיסך, ואף הראיתיו את מכתבך אלי, למען ידע על מה דברי הכרטיס מוסבים; והוא מצדו התייחס לכל הדבר בחביבות, ויבטיחני לעבוד בדבר כיכולתו, אף הגיד לי, כי ע”י התערבותו הוא בדבר יגדל הבטחון של בני העדה ותמעטנה התלונות, ובכל אופן לא אשא לבדי בעול האחריות. ואחרי אשר באותו זמן הגיע גם לידו כסף לחלק לכוללי אוסטריה (בהם גם כולל גאליציה ולא וישניץ), אמר לי, כי ישלח לקרוא לממונים וידבר אתם גם בענין הכספים שהגיעו לשמי, ולמען נדע שנינו כמה להפריש לירושלם וכמה ליתר הערים יתלגרף להקונסול האוסטרי שבצפת להודיעו מספר נפשות בני הכוללים האלה שבצפת ובטבריה.

עד אז ראיתי מצדו חביבות והתעניינות בכל הדבר.

אחרי כן ביקרהו ידידנו ד"ר ברונר, אשר גם הוא נמנה בוועד, וגם אתו דיבר בחביבות.

אך היחס הזה השתנה לגמרי בבואי אליו אחרי כן, אחרי קבלו תשובת הקונסול שבצפת.

כנראה באו אליו בינתיים מר אפרים כהן והרב שלו, רבינר גרוס מאונגריה, ואולי גם אחדים מהממונים, אשר דבר זה, כי כסף מאוסטריה בעד בני כוללם לא יבוא על ידם, הרגיז אותם בוודאי, ובחלקת שפתותיהם פעלו עליו וירגיזוהו גם עלי וגם עליך; כי בבואי אליו אז אמר למסור לי הכסף כולו (גם של צפת וטבריה) וכן מסר לי מספר נפשות בני הכוללים שבצפת וטבריה וגם אשר בירושלם והוא לא חפץ להתערב כלל בדבר, ואחרי חליפת דברים הוציא את אשר בלבו, כי בכלל אין עתה הזמן להביא שינויים ותיקונים, וכי זה הוא רעיון לא נכון כלל להביא עניינים חדשים ולהשתמש בשעת הצרה להשגת תכליות אחרות, וכי לא אנכי הוא האיש, שהיה צריך למנות לדבר כזה, וכי בכל אופן הרגיש עלבון בדבר, כי לא פנית אליו ישר כי אם על ידי, והוא איננו איש שיוכל להיכנס לתוך ועד, (ורמז לי: תחת ראשות אחרים), וכי הוא עבד הרבה לטובת היהודים וכו' וכו'. בייחוד כעס כאשר הסברתי לו, כי אחרי אשר לא שלחתם הכספים ישר לידי הממונים כ“א ע”י איש רחוק מהם לגמרי, זהו סימן כי הנכם חפצים, שתהיה חלוקה תחת השגחתו, ושנקבל מיד כל מקבל קבלה מיוחדת. הוא אמר, כי בעיניו נאמנים ראשי העדות והוא מוסר לידם הכספים הבאים על ידו לחלק בעד הכוללים ומקבל קבלה אחת על כל סכום הכסף.

אנכי הסברתי לו, כי יודע הנני שאין לי כל עסק עם הכוללים האלה, ואנכי לא פניתי אליכם בבקשה למנותני לממונה על הכוללים האלה, ואם אולי שגיתם בצורת הבקשה ממנו להתעניין בדבר, הן לא בכוונה רעה חלילה עשיתם זאת, ואנכי הן הראיתיו כל כרטיסיך ומכתבך ולא הסתרתי ממנו דבר, ואם יעזור בדבר, איננו צריך להיות תחת ראשות אחרים כי הוא יהיה לראש.

אחרי כל אלה הבטיחני לעזרני בכל אשר תידרש עזרתו, אך להתערב בדבר החלוקה איננו יכול, ורק אחרי הפצרות קיבל עליו לשלוח חלק צפת וטבריה להקונסול שבצפת ולדרוש ממנו, כי ישלח קבלות נפרדות מכל מקבל, אף כי זה היה לא לפי רוחו לדרוש קבלה בעד 2 פראנקים לנפש שמחלקים.

עד כאן עניין הציר מר קרויז ויחסו.


ועדנו:


במכתבך הנ“ל הנך כותב אלי, כי בחרתם בי, בד”ר לוי, ד“ר סגל וד”ר ברונר, והרב הורביץ כשישוב ירושלמה.

והנה מכל אלה לא נשארנו כי אם שניים, ד“ר לוי ואנכי, כי ד”ר סגל עזב את ארצנו זה כחצי שנה בהיותו נתין צרפתי, שלא חפץ לקבל עליו נתינות ממשלתנו יר“ה, הרב הורביץ טרם שב מחו”ל, והד“ר ברונר נסע לפני שבועיים בערך. ובכן נשאר רק הד”ר לוי ואנכי. על הד"ר לוי מתה לפני חודש ימים בתו הקטנה היחידה (נשאר לו עתה רק בן יחיד קטן) והוא שרוי בכלל באבל ואינו מסוגל עתה לקבלת דבר חדש על עצמו, ובכן de facto נשארתי רק אנכי לבדי.

כמובן יידרש עתה לכונן ועד פה, ואם הכסף נשלח מאוסטריה, טוב כי יימצאו בו גם אוסטרים. ובנוגע לזה ישנן לפי דעתי שתי דרכים: א) למסור כל העניין ל“ועד הסיוע האמריקני”, שאנכי הנני העומד בראשו וחבריו הם ד“ר לוי, מר יוסף מיוחס, יוסף אלישר, ש. גורדון, ש. קוק (אחי הרב קוק) ועוד אחרים. באופן זה תהיה בוועד זה מחלקה מיוחדה לכספי אוסטריה וחשבונות מיוחדים; או לכונן ועד מיוחד, שבו יהיו גם ד”ר לוי, ד“ר אריה פייגנבוים (אוסטרי) המפקד על מחלקה אחת במכון-הבריאות של נתן שטרויס, מר א”מ ליפשיץ מלמברג (מחבר תולדות רש"י) המורה בבימ"ד למורים שלנו, ואנכי ולהחל בדבר הנני מחכה להחלטתך.


לאיזו מטרות צריך להשתמש בכספים?

את הדבר הזה ביארתם בקצרה בקול הקורא שלכם, אך לפי דעתי צריך לפרט את הדברים יותר:

כסף התמיכה, המתחלק נפש כנפש, אמנם מביא טובה לאלה העניים, שאין בידם שום אמצעי להרוויח פרנסתם, אך מצד שני הוא גורם לקלקולים רבים: הוא נוטע את רוח השנוררות בקרב כל הצעירים, הם מתרגלים לדעה זו כי כיוון שהם יושבים בא"י, מחויבת כל הגולה לכלכלם; הוא מסיר את מסוה הבושה בנוגע לקבלת צדקה ומתנת-חינם, קבלת כסף מידי הממונה נחשבת כבר כעין גביית חוב שהממונה חייב להמקבל! וביחוד גורמת לדמורליזציה עצומה בהינתנה גם לאנשים, שאין להם צורך בה. אחרי חלקי את הכספים בבית הממונה של כולל ויז’ניצא שאלתי את פי הממונה וחבריו למצב כל אחד מבני הכולל, והנה היו רבים שאמר עליהם, כי יש להם כספים. אמנם הגיד על חלק מהם כי בשנה זו אינם מקבלים כספים מביתם, אך הן הם מקבלים חלוקה תמיד, גם בשנים הטובות. וגם עתה אינם מקבלים את הכספים בתור הלוואה, עד שיוכלו לקבל כספים מביתם, כי אם בתור נדבת חינם, ותוכל לשער לך כמה משפיל דבר כזה את ערך האדם בעיני עצמו. האנשים נהיים לקבצנים וערכם הולך ויורד בעיניהם הם.

צורה הרבה יותר נאה היא התמיכה בדרך הלוואה עד אשר יוטב המצב, הלוואה כנגד משכון, או ערבות בטוחה, או שיעבוד חוב, או אפילו שיעבוד חלק האיש בחלוקה שעליו לקבל, וביחוד כשההלוואה ניתנת לתכלית השגת פרנסה ע"י עסק או עבודה.

ישנה עוד צורה של הלוואה, שהנהגנו בוועד האמריקני שלנו, והיא ההלוואה לאנשים אמידים כספים, למען יוכלו להעסיק פועלים ואומנים עניים מחוסרי עבודה בשעות כאלה, כגון בניין בתים, והכנת ספרי תורה ותפילין ומזוזות מצד סופרים לשלחם אחרי המשבר לחו"ל, וכיוצא בדברים הללו.

לכל מיני ההלוואות ישנו עוד צד חשוב והוא, כי מכינים הננו לימים הבאים קרן קיימת לצרכים אחרים ישוביים.

חלק מהכסף צריך להוציא לתמיכות מקריות יוצאות מן הכלל.

גם עניין בתי התבשיל לתלמידים עניים דבר חשוב מאוד הוא בימים האלה, וביחוד לתלמידים כאלה, אשר הוריהם הם בחו"ל ואפשר מאד, שאחרי המשבר ישלמו כל מה שהוציאו עליהם, רק עתה אין להם כל מקור לפרנסתם.


הכסף שהגיע וחלוקתו

אך לכל התכליות האלה עוד טרם קיבלנו פרוטה, והכסף הראשון שנתקבל כבר, וכן הכסף השני העומד להתקבל, נשלח רק לחלוקה, ועלי הוטל הגורל להיות פתאם “ממונה” כללי לכוללי קוסוב, ויז’ניצא ובוקובינה.

ככל אשר כבר כתבתי לעיל חשבתי, כי מכיוון ששלחתם הכסף לשמי, הנכם חפצים שאשתתף בהשגחה על חלוקת הכסף ולא למסרו סתם לממונים לעשות בו כחפצם. ובכן החלטתי עם הממונים השונים להדפיס קבלות לכל כולל, וקבעתי זמן לכל ממונה כי אבוא אל ביתו והוא ישלח לקרוא לבני הכולל לקבל הכסף מידי ולחתום בפני על הקבלות, וככה עשיתי.

בשני הכוללים ויז’ניצה ובוקובינה עבר הדבר בשלום, אך בכולל קוסוב ישנה כעת מחלוקת בנוגע להנהלת הכולל. ישנו מר יצחק שוואדרון, שהוא ממלא מקום ר' נפתלי וייסבלום, וישנו ר' אברהם שור, הטוען כי הוא הממונה ובו בחרו בני-העדה. בראותי כי הפירוד גדול והמחלוקת עצומה, שלחתי תלגרמה להרב משה הגר לשאלו מי הוא האיש אשר מינה הוא לממונה בכולל זה, אך בהגיע תלגרמתי לנוגיווארד באונגריה, אשר שם היה מקודם, עזב כבר את העיר וחזר למקומו ואנכי קיבלתי תלגרמה מבית-הפקידות, כי תלגרמתי נשלחה אליו ע"י הפוסטה. ובכל אופן לא קיבלתי כל מענה מצדו עד היום. שאלתי את הקונסול את אשר עלי לעשות בדבר הזה, ויענני, כי הוא מכיר את מר שוואדרון בתור ממונה הכולל, אחרי שהביא אליו לפני שנה וחצי תעודה על זאת מאושרה באופן רשמי (officiell) מפקידות הממשלה האוסתרית, ולכל דברי בני-הכולל פה אינו שם לב. ובדרך כלל הוא מוסר כל הכסף לידי הממונים והוא מסתפק רק בחתימתם.

ובכן חילקתי חלק כולל קוסוב בבית רי"צ שוואדרון. כל מתנגדיו כמובן לא באו אל ביתו ואנכי השתדלתי לשלוח אליהם חלקם לביתם.

חלוקת הכסף ובואי בהתקרבות עם בני הכוללים גילו לי דברים רבים מעניינים. ראיתי למשל, כי החלק היותר גדול מבני הכוללים האלה הם אנשים או נשים זקנים, כמעט כולם הם בלי שום עבודה ועסק, הם חיים ברובם חיים שאינם באמת לא חיים ולא מוות. ישנן אלמנות רבות ביניהם. כל זה תראה בדרך כלל ברוב הקבלות, שהן רק לנפש אחת (2,07 פרנק) או לשתים.

אך הדבר שהתעניינתי בו ביותר הוא השקפת הממונים על כל העניין ומנהגיהם בו. בכלל קבעתי לי הפעם את ההחלטה להתבונן אל כל הנעשה מצד הממונים מבלי התערב בדבר ולהסתפק רק לראות, כי הכספים מגיעים ישר ליד בני הכולל. ובאופן זה ראיתי גם את הדברים הבלתי ישרים, הנעשים בכוללים האלה.

בכלל אומר כל ממונה על חברו, כי מגדיל הוא את רשימת בני כוללו. הם אמנם מאשימים כ"א את חברו, כי מכניס הוא ברשימה גם אנשים שכבר מתו. אך ברשימה שהוגשה לי אין כנראה כדבר הזה, אחרי כי ידעו, כי אנכי אהיה נוכח בשעת החלוקה. אך כנגד זה ראיתי עניינים אחרים לא נכונים.

ישנם אנשים המקבלים חלקם בשני כוללים, כגון אותו ר' יצחק שוואדרון ממונה קוסוב מקבל הוא ובנו (מנדיל שוואדרון) חלקם גם בכולל קוסוב וגם בכולל בוקובינה, רק כי בכולל הראשון הוא מקבל בעד 8 נפשות (יש אומרים כי אין 8 נפשות בביתו) ובכולל השני הוא מקבל רק בעד 5 נפשות. אך בכלל ראיתי, כי הוספת נפש או יותר במשפחה איננה מהדברים שהממונים מדקדקים בזה, ביחוד בנוגע לידידיהם וקרוביהם, וכנגד זה שמעתי תלונות מצד אלה שהם מתנגדים להם, כי גרעו להם ממספר נפשות ביתם.

על אחדים מהמקבלים הוגד לי אח"כ, כי אינם כלל מבני הכולל, וכאשר שאל בפני אחד הממונים את חברו למה נתנו לפלוני בעדו ובעד נפשות ביתו אחרי שאיננו מבני הכולל, ענהו, כי זהו שמש הכולל (הוא בעצמו בן כולל אחר) ושילם לו בדרך זו שכר טרחתו. ממונה אחד מסר מספר נפשות כוללו להקונסול כי הן 185 נפשות, ובשעה שבאתי לחלק הגיש לי רשימה של 202! וכנגד זה חסרו נפשות בכולל השני.

בחלוקת הכסף החדש, שיבוא לידי, אשתדל כבר לדקדק ברשימות היטב לפני לכתי לחלקו.

גם מצפת הגיעוני תלונות מצד איש אחד ששמו ש. שטיינהולץ, האומר, כי הוא הממונה של כולל ויז’ניצא, כנגד מר קלינגר, האומר על עצמו כי הוא הממונה ויד הקונסול האוסטרי שם תכון אתו. ושטיינהולץ זה מתלונן כנגדו וכנגד הקונסול ומאשימם יחד.

לו עלה בידך לשלוח כבר כספים לתכלית אחרת מאשר לחלוקה, הייתי שמח הרבה יותר.

תודה רבה לך ידידי הנכבד על הסך 400 קרונן29, שהנך שולח בעד כלכלת תלמידינו העניים.

רצוף בזה הנני שולח אליך חשבון הכסף הראשון ששלחת אלי (נאפוליון ½ 188). את הכול עשיתי בחשבון גרושים, כל פראנק עולה לערך 5,45 גרוש או יותר נכון 5 גרוש 18 פרוטות; כל גרוש הוא 40 פרוטות, כי ככה חילקתי את הכסף, אחרי שאין עתה פראנקים בכסף אצלנו.

לכל נפש נתתי 11 גרוש ורבע (לאמר 110 פרוטות) לאמר 2.07 פראנק.

על החתום באו שלושת הממונים של ג' הכוללים.

בעוד שבוע בערך, אחרי גמרי לשלם לאלה היושבים ביפו ובפתח-תקוה (מבני ירושלים) ואחרי שאקבל גם את קבלותיהם, אשלח אליך את כל הקבלות של בני הכוללים האלה.

לתשובתך הנני מחכה.

והנני מברכך בזה אותך ואת רעייתך הכבודה תחי' וכל בני ביתך היקרים בברכת לשנה טובה תכתבו ותחתמו.

ידידך מכבדך מאוד

דוד ילין


 

316. אל הד"ר י. ל. מאגנס    🔗

(תרגום מאנגלית)

לכבוד ד"ר י. ל. מאגנס,

סגן נשיא בפועל של ועד העזרה האמריקני-יהודי למען נפגעי המלחמה,

ניו-יורק

דוקטור מגנס היקר,

הנני מאשר בזה קבלת מכתבך מיום 3 באוגוסט שחלף בדבר הסכום של 60,000 פראנק, שנשלח על ידי ועד הסיוע האמריקני-יהודי לד“ר או. א. גלאזברוק, קונסול ארצות הברית כאן, לחלוקה על ידו תוך ארבעה חדשים בקרב יהודים נצרכים באמת בארץ-ישראל, בשיתוף-פעולה עם ד”ר א. רופין ביפו ובשיתופי אני, החייבים לפעול בתור יועצים.

מודה אני מקרב לב לוועד הנכבד שלכם על שהואיל בטובו לסמוך עלי בכל הנוגע לחלוקת הכספים ועל השבחים שחלק לי על פעילותי למען אחינו הסובלים בארץ הקודש. אני מחשיב עד מאוד את חוות דעתכם הטובה על חלקי הדל בפעולת הצדקה, כשמילאתי את חובתי כמו כל אחד, המרגיש אחריות כלפי אחיו בזמנים אלה של משבר ומצוקה.

כיושב ראש של ועד העזרה האמריקני-יהודי כאן במשך עשרת החודשים האחרונים היתה לי ההזדמנות ללמוד במידה מספקת מה רב העוני השורר בירושלים ובארץ ישראל כולה. במשך הזמן הזה הספיק הוועד שלנו למצוא בכל נקודת ישוב כאן אנשים מהימנים, המיטיבים לדעת את תנאי המצב בכל משפחה ואת צרכיה, הוועד המכובד שלכם יכול אפוא להיות סמוך ובטוח, כי הכספים יגיעו רק לאלה מאחינו שהם נזקקים להם באמת ובתמים.

הננו מפרסמים עתה ספר, שיכלול דין וחשבון מלא על חלוקת הכספים שנתקבלו עד כה מאמריקה על ידי הוועד שלנו, ואוכל לשלוח אותו אליכם תוך זמן קצר ביותר. תמצאו בו את כל הנתונים הסטאטיסטיים בכל הסעיפים השונים של פעולתנו.

אנו מקווים שבפעם הבאה יהיה הסכום המוקצב לארץ ישראל תואם את הצרכים של האוכלוסיה העניה שלנו, שכן הסכום של 15,000 פראנקים לחודש לארץ כולה הוא קטן מדי כיום כשכל אמצעי המחיה הקיימים מתמעטים ואלפים מקרב אחינו הנצרכים, שקיבלו עזרה חלקית מתוך מצרכי המזון שחולקו על ידי “וולקאן”, נשארו עתה ללא כל עזרה, כיוון שהאמצעים שבידנו מצומצמים כל כך.

אף שהכספים אשר נשלחו על ידי הוועד הנכבד שלכם הגיעו רק על שמו של ידידנו דוקטור גלאזברוק, קונסול ארצות הברית של אמריקה כאן, מצא לנכון למסור לידי את מרבית החלק שנועד לירושלים, למען יחולק הסכום באמצעות ועד העזרה האמריקני-יהודי המקומי שלנו, המורכב מנציגי העדות והקבוצות השונות. שמות חברי הוועד שלנו הם:

דוקטור יצחק לוי, מנהל בנק אפ"ק.

ר' נסים אלישר, אחד מן החברים הנכבדים ביותר של העדה הספרדית.

ר' זרח אפשטיין, מנהיג דגול של העדה האשכנזית.

ר' אברהם שור – כנ"ל.

מר יוסף אלישר, סוחר וחבר חשוב בעדה הספרדית.

מר יוסף מיוחס, מורה, איש ספר מבני העדה הספרדית.

ר' יוסף ברדש-זילברשטין, ראש כולל רומניה.

מר ש. גורדון, מנהל בנק אפ"ק.

מר א. ריבלין – כנ"ל.

מר וו. לייבוביץ – נאמן של “חובבי ציון”.

מר ה. ליפקין – סוחר נשוא-פנים

ואני עצמי – היושב-ראש.

אנכי מקווה, כי בעתיד כמו בעבר תתנו אמון בוועד שלנו, העובד מתוך רוח הקרבה ומסירות נפש ותוצאות פעילותנו תהיינה בהתאמה גמורה לשאיפותיכם ולמטרותיכם.


 

317. אל הד"ר מ. גרונוואלד    🔗

ב“ה ירושלם ת”ו, ט“ו טבת תרע”ו

ידידי הרב הנכבד!

סוף סוף עלה בידי לגמור כל החשבונות ולהשיג כל הקבלות וגם למצוא הפנאי הדרוש לכתיבת מכתב מפורט אליך.

את מכתבך הארוך והמפורט עוד טרם קיבלתי והנני מחכה לו. בכל אופן הבנתי מכרטיסך מיום 5.10, כי מהיום והלאה לא יוסיפו לשלוח את כספי החלוקה לשמי, ועלי להגיד לך, כי הנני שמח מאוד על זאת. כי סוף סוף לא ממונה כולל אנכי ולא בן ממונה, וכל העניין הזה, שיהיה עלי לשמוע תלונות מאנשים על הממונים, ומצד ממונה אחד על השני, כשכל אחד מהם חושב ואומר, כי חברו הוסיף על נפשות הכולל למען יוכל הוא לעשות עסק בזה ולהרוויח לעצמו – כל העניין הזה היה לי לזרא. הנני מברך ברוך שפטרני מעסק זה. הנני שולח אליך רק חלק קטן מהמכתבים שקיבלתי מצפת ומטבריה, והיה לך לדוגמה גם על תלונות ירושלם, אשר כמובן נמסרו לי בעל פה (מכתב אחד שקיבלתי הנני שולח אליך ג"כ). ולמען תדע את אשר לפניך לימים הבאים אספרה לך שניים שלושה מקרים, שקרו לי פה בהיותי המחלק אנכי בעצמי:

א) ממונה אחד שלח אלי רשימת הנפטרים של כולל שני במשך הזמן האחרון, למען אדע שלא לשלם לשמות הנפטרים אם הם רשומים ברשימת הממונה של הכולל ההוא (הרשימה נ"ל רצופה פה). בעת החלוקה ישב אתי הממונה, וכשהגיע הנומר של אחת הנפטרות, אמר לי הממונה שאמסור לידו את כסף האשה הזאת שלא יכלה לבוא לקבל. אמרתי לו: כמדומני כי אשה זו כבר מתה… והוא עמד על דעתו כי היא חיה. אנכי לא נתתי לו, ובפעם השנייה, כשנאספנו יחד, הודה בגמגום, כי אכן איננה עוד בין החיים.

ב) כשלא שילמתי חלק הנפטרים מכולל אחד, שנפטרו בזמן האחרון בין זמן כתיבת הרשימה למעני ובין זמן החלוקה של הכסף, והחלטתי, כי הכסף יישאר בקופה למען יצטרף למשלוח שיגיע אחר כך, שלח אלי הממונה את אשתו ממחרת להודיעני, כי מגיע לה מכל אלה הנפטרים כסף שהלוותה אותם לפני מותם (כמובן בלי שטר ובלי עדים), ודרשה ממני את חלקם. אנכי עניתי לה בלצון: כנראה כי הלוואותיך הן סגולה בדוקה לפטירה, כי כל אלה אשר הלווית אותם נפטרו! – לא שילמתי לה ובעלה לא דרש ממני כלום אח"כ: כנראה ראה, כי אין כאן המקום.

ג) ברשימת מרמורש נרשמה בסוף הרשימה (קבלה נומר 24) האשה “טשאסנע העכט”, היא ושני ילדים. בשעת החלוקה לא באה והממונה דרש שאמסור לידו חלקה, אך אחרי שהזהירוני שלא אמסור לידו, אמרתי לו, כי אשלח אליה ע“י השמש שלי. הוא ניסה לבקש שנית, אנכי לא נתתי לו, וממחרת שלחתי את השמש אל אלה שלא באו בעצמם, והנה מצא כי אשה זו אין לה בנים כלל! כמובן שילם לה רק בעדה ולא יותר, וכן רשמתי על הקבלה. מה עשה הממונה? אחרי שבועות אחדים הוא שולח אלי אשה אחרת ששמה “עלקא כץ” לדרוש ממני חלקה בעדה ובעד שני ילדיה. עלקא זו לא היתה כתובה כלל בהרשימות וע”כ לא חפצתי לשלם לה מאומה, והנה הביאה לי אח"כ מכתב מהממונה (המכתב רצוף בזה), באיזה מין פילפול, כדי לתרץ את שאלת שתי הנפשות שהוסיף בשם “טשארנע העכט”. סוף סוף שילמתי לה לעלקא מה שנשאר לי מכסף חלק טשארנע, אף כי עד היום אינני יודע אם היא שייכת לכולל זה.

ויכול אנכי לשער בנפשי מה נעשה בכסף העניים כשאין עין משגחת כלל.

אנכי דיקדקתי כמה שאפשר בחלוקת הכסף וכמעט לכל בני הכוללים מסרתי בידי את חלקם בשבתי יחד עם הממונים, ולבני יפו שילמתי בעצמי ביפו, והשתדלתי שלא יחתמו על הקבלות שמות נפטרים (כמו שהיו רשומים בהרשימות) כי אם שמות המקבלים באמת (אשת הנפטר או בניו), וחקרתי ודרשתי כמה שהיה אפשר. אך כל השיטה הזאת, לתת החלוקה לכל בני הכולל, הן עניים הן עשירים (כי אכן ישנם גם עשירים ביניהם) – לא מצאה חן בעיני, כי לו מנעו מהעשירים חלקם, יכלו לתת להעניים יותר. ובכן ייעשה נא הדבר הזה מהיום והלאה ע"י אחרים, שיוכל אולי לגמור העניינים עם הממונים בלי ביקורת חריפה.

ומצדי הנני שב ואומר לך, כי הרבה טובה הייתם מביאים בכספכם לבני אוסטריה שלכם, אם הייתם ממנים פה ועד של אנשים לא מקבלי חלוקה, אשר יבואו לעזרה לבני כולליכם עפ"י דרך היושר, לתמוך במתנת חינם את העניים ביותר ולתת להם למצער לחם להחיות נפש (בזמן האחרון רבו הנפטרים מחוסר כול), ולעזור בהלוואות לעניים באותה שעה שיש להם רכוש שאינם יכולים להשתמש בו עתה, ולא לתת כלום לכל אלה שאינם נצרכים, ובייחוד לא לתת בשום אופן לאיש אחד חלק בשני כוללים.

צירכם מר קרויז אמר לי, וכנראה כתב גם אליכם ככה, כי לא עתה העת להביא שינויים בהחלוקה, עתה צריך לתת ולא לעשות תיקונים, וכיוון שישנם ראשי עדה, צריך למסור לידם הכול והם נאמנים על החלוקה.

ודעתי אנכי היא, כי דווקא עתה צריך להביא השינויים, שהם רק לטובת העניים באמת. ומצד שני אכן מי שחפץ במנוחה יעשה לו כמו שעושה צירכם: יקרא לממונים ויקבל קבלה מידם וישלחנה אליכם, ובזה נגמר הדבר. אך מי שחפץ בטובת העניים עליו לעשות אחרת.

זאת ראיתי כי רוב בני הכולל, ובייחוד הנשים, אינם יודעים לחתום גם שמם, ואחרים חותמים בעדם, ובכן צריך לדעת כמה אפשר לסמוך גם על קבלות חתומות.

צר לי מאד, כי הוטל עלי לצערך, אך התאפק לא יכולתי מלגלות לך את אשר ידעתי, למען תדע גם אתה מה לדרוש מאת אלה, אשר תמסור לידם עניין החלוקה מהיום והלאה.

הנך כותב אלי בכרטיסך האחרון, כי “מצב העניינים דורש מכם לסמוך בענייני החלוקה רק על אנשים נאמנים אוסטרים או אונגרים, וכי בי אינם רואים את האיש הפרטי, כי אם איש המפלגה”. ידידי! מי כמוך יודע כי לא אנכי ביקשתי מידכם למסור לי העניין הזה, כי אם אתה, ידידי, פנית אלי בעניין זה, ומפני שלא חפצתי לסרב להצעתך, קיבלתי כל כובד העניין עלי בשעה שהנני עמוס העבודה (עד כדי שלא יכולתי לשלוח אליך הקבלות עד היום!), ואם נמצאו כעת אנשים אשר מפני איזה טעם שיהיה הם אומרים לשחררני מעבודה זו, – ברוכים יהיו לה'.

הנך כותב כי “אחרי זמן תוכלו להוציא לפועל כל תוכנית עבודתכם כאשר חשבתם בראשונה”, מי יתן ובא היום הזה.

ע“ד מר גוטמן, שהנך כותב אלי על אודותיו כי הנכם נותנים לו תמיכה והנך קוראו בשם “המורה שלנו” (Unser Lehrer), עלי להודיעך כי איננו “מורה” ולא “מורה שלנו”. הוא צעיר ישר, שהיה בירושלים משך זמן, צובע בגדים ולו נטיה וכשרון למוזיקא, ואמר לי, שהוא אומר לנסוע לחו”ל להשתלם במוזיקא וביקשני לתת לו מכתב מליצה והמלצתי בפניך עליו, אך אין לו כל שייכות עם בתי הספר שלנו. ואם אמר לכם, כי היה מורה אצלנו, הנני מצטער על אשר לא הגיד נכונה.

בסוף דברי אמרתי לבקשך עוד הפעם בעד תלמידי ביהמ"ד למורים שלנו, שהוריהם בארצות הלוחמות ואין להם שום אפשרות לשלוח לבניהם כל תמיכה, ואחריות כלכלתם מוטלת עלינו, כי תואיל להשיג בעדם ממקומות שונים תמיכה הגונה לשלחנה בהקדם האפשרי, כי צערי גדול מאד לראות בצער הצעירים האלה שגלו מעל שולחן אביהם למקום תורה.

כן חפץ הנני להעירך בנוגע לעוד מוסד פה והוא “חדר תחכמוני” (לפנים נקרא בשם “חדר תורה”), זהו בית ספר אורטודוקסי גמור, שבו מלמדים הכול בעברית, ואשר בשנה זו, מפני טעמים הידועים לידידנו הד"ר ברונר, הגיע במצבו החומרי למדרגה נמוכה מאוד, עד כי מוריו מסתפקים בפחות משליש ממשכורתם. בואה נא גם למוסד זה לעזרה והיצלת אותו מכליה. את אשר תאסוף לטובת מוסד זו תוכל לשלוח לשם מר א. מ. ליפשיץ פה, או לשמי למסור לידו.

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה ולחותנך הנכבד

מאת ידיך מכבדך מאד

דוד ילין

דבר טוב יצא בכ“ז ע”י התערבותי בעניין החלוקה, כי עי“ז השלימו בצפת הממונים, שהיו תמיד בריב ביניהם, כי דרשתי מר' צבי ברכר כי ישתדל כי בשעת החלוקה ישבו יחד, ואף כי עלה הדבר בקושי, בכ”ז יצא השלום לפועל.


 

318. אל הוועד לעזרה ליהודים נפגעי המלחמה, ניו-יורק    🔗

אדונים נכבדים,

(תרגום מאנגלית)

מטעמים מסוימים, שאינם תלויים ברצוננו, לא יכולתי לשלוח לכם במועד הנכון את החוברת שעליה כתבתי לכם במכתבי האחרון; הריני להמציא לכם בדואר זה כמה עותקים ממנה. כן הנני מצרף בזה דין וחשבון שני על פעילותנו במשך ארבעת החדשים האחרונים, לאחר סיום הדין וחשבון המודפס שלנו בחוברת “המשביר”, המוסר חשבונות על חלקנו ב-60,000 הפראנקים שוועד העזרה האמריקני-יהודי המציא לנו באגוסט של השנה שחלפה.

נוסף לענפי הפעילות הקודמים – תמיכות והלוואות – נטל ועד העזרה שלנו לידו ענף חדש וחשוב מאוד, שהחל עוסק בו בזמן האחרון, כלומר אספקת קמח ולחם במחירים זולים לעדות השונות של האוכלוסיה היהודית בירושלים. בזמן האחרון הרגשנו מחסור רב בתבואה ללחם חוקנו; מחירי הקמח והלחם האמירו פתאום בצורה מחרידה כך שצרכי מחיה אלו לא היו עוד בהישג ידם של רוב האנשים. הודות לוועד שלנו, אשר נחלץ מיד למאמצים יוצאים מן הכלל והשקיע 20,000 פראנקים בקניית חיטה במנות שבועיות קצובות, אשר מהן אפו לחם שנמכר לפי כרטיסים לאלה שלא היה להם מלאי של קמח בבית, ניתן לרסן את העלאת המחירים ולהפסיק את הבהלה ללחם. הממשלה שלנו וכן הפקידים, אישית, עזרו לנו כמיטב יכולתם; נתקבלה החלטה שלפיה היהודים יקבלו 60% מכל מכסת התבואה היומית המגיעה לירושלים. תבואה זו נמסרת לוועד שלנו, שקיבל על עצמו את חלוקתה.

הוועד שלנו מינה כמה ועדות של אנשים, העובדים חינם בשכונות השונות, המאכלסות את אחינו היהודים, וכן בכל רחובות העיר העתיקה, בחנויות מיוחדות, שבהן מחלקים כרטיסי לחם לקהל, לכל משפחה לפי מספר הנפשות ובמחיר הקרן. הסכום הנ"ל, שהושקע בעסק זה, משמש קרן חוזרת, המאפשרת לנו לקנות מדי שבוע קמח בכמות הדרושה תמורת ההכנסה של הלחם והקמח שכבר נמכרו. לא התקשינו כלל בארגון ובחלוקה של הקמח והלחם, כיוון שכבר עיבדנו בקיץ שחלף סטטיסטיקה מוסמכת של יהודי ירושלים במיוחד, כשחילקנו את צרכי המזון של “וולקן” לשכונות השונות בעיר ולעדות השונות. עתה אנו קוצרים את אשר נזרע אז.

השבוע הקדשנו תשומת לבנו לצורך חשוב אחר: הכנת המצות הדרושות לתושבי ירושלים. תבינו היטב, כי בימים אלה, כשקשה כל כך להשיג אפילו את הכמות ההכרחית של הלחם היומי, אין כמעט אפשרות להפריש כמות גדולה של חיטה כפי שהיא דרושה לשבוע שלם – על מנת להשתמש בה לאחר חדשיים ומחצה. מתוך ידיעת הקושי שבתפקיד זה, פנינו שוב אל ממשלתנו האדיבה והשגנו רשיון מיוחד לשגר שליח למזרח-הירדן בליווי פקיד ממשלתי בכיר מצוייד ברשיון לקנות ולשלוח חיטה בסך 30,000 פראנק, כמות שיש בה כדי לכסות את מרבית הצורך במצות של האוכלוסיה היהודית, ללא הבדל עדה או קבוצה כלשהי. גרעיני התבואה ייטחנו ויימסרו לידיהם של אופים מיוחדים למצות ולאחר מכן יימכרו במחיר הוגן למי שמסוגל לשלם בעדן ויחולקו חינם לעניים, שמן הראוי לתת להם מצות בלא כסף.

תמיד השתדלנו למלא את המוטל עלינו בנאמנות, בהתמדה ובמרץ והננו עומדים על המשמר ברצון להבחין בצרכים חדשים כל אימת שהם מתגלים. מכם, אחים יקרים, אנו מצפים, כי תמשיכו לגלות עניין בירושלים ובארץ-ישראל כמו עד כה, וכי בטובכם תואילו להושיט לנו עזרה גם בעתיד למען יהיה ביכולתנו להיענות לבקשות המגיעות מצדדים שונים.

שלכם בכל הכבוד

דוד ילין

העתק למר וארבורג.


 

319. אל הרב הד"ר מ. גרונוואלד    🔗

ירושלם ד' תמוז תרע"ו

ידידי הרב הנכבד!

את מכתבך מיום 6.4 ומיום 28.5 קיבלתי לנכון, וכן את הסך 450 קרונים בעד התימנים ותלמידינו. מקווה הנני, כי יעלה בידי לכתוב אליך בשבוע הבא או שלאחריו מכתב מפורט בנוגע לכל השאלות במכתביך.

את הסך 300 קרונים ששלחת דרך צפת בעד חדר תחכמוני עוד טרם קיבלתי, בודאי אקבלם בקרוב.

שמחתי מאוד על עבודתכם החדשה בנוגע ליסוד בית-חולים בא"י, וגם בענין זה אכתוב אליך בארוכה.

בנוגע לצעירה החפצה לבוא לא"י לעבוד בתור אחות רחמניה, חושב הנני, כי המקום שבו דרושה עבודתה ביותר הוא צפת. אך יהיה עליה להתרגל אל הסביבה אשר שם, שאיננה נעימה ביותר.

שלום רב לך ולרעייתך הכבודה ולחותנך הנכבד, ולידידנו הד“ר ברונר. אם אפשר לכתוב לד”ר בנציון, דרוש נא בשמי בשלומו, ואם אפשר לו לשלוח על ידך איזה סכום לאמו יעשה לה חסד גדול מאד.

ידידך מכבדך


 

320. אל ריכרד ליכטהיים, קושטא30    🔗

(תרגום מצרפתית)

מר ליכטהיים היקר,

אני מקווה, שעדיין אתה זוכר אותי. התראינו בווינה לפני כשלוש שנים.

נושא מכתבי זה הוא גורלם של תלמידי, בערך כארבעים במספר, הנמצאים עתה בסביבה שלך. לאחר שהיו כמה שנים בבית הספר שלנו בתנאים טובים, הם מוצאים את עצמם עתה בסביבה זרה להם לחלוטין ואין להם הורים או מכירים שם ואפילו לא אדם שיוכלו לפנות אליו בשעת הצורך.

הנני מבקש אותך אפוא, שתתענין בהם ותקבל אותם בלבביות ותפעיל השפעתך לטובתם במקרה שמר בוגדנובסקי או מישהו אחר מהם יבוא לראותך מזמן לזמן.

אולי אפשר יהיה להשיג למענם עזרה חמרית מ“בני ברית” למשל או מאיזו חברת צדקה אחרת? ברובם הם צעירים בני טובים ואמידים למדי, אך כרגע אין להם אפשרות להתקשר עם משפחותיהם. יהיה זה מעשה רב, אם תימצא אפשרות להעניק להם תמיכה חדשית לצרכיהם הדחופים ביותר.

מצדי אשתדל לשלוח להם משהו בשבוע הבא, אך לדאבון הלב אמצעי המוסד שלנו דלים מכדי לכסות צרכים אלה.

בצפייה לתשובתך הריני מודה לך למפרע על כל שתעשה כדי לשפר מצבם של הצעירים הללו.

הנאמן לך


 

321. אל הרב הד"ר מ. גרונוואלד, וינה    🔗

ירושלם ת“ו, י”ב אב תרע"ו

ידידי הרב הנכבד!

– – – בכלל עלי להגיד לך, כי הדבר הזה, החדש, שקיבלתם עליכם לעסוק בו לטובת ישובנו, הוא דבר חשוב מאוד ומצוה שהזמן גרמה. רופאינו פה יש מהם שעזבו את הארץ בראשית ימי המלחמה בהיותם נתיני הממשלות הלוחמות, ואלה שנשארו יש מהם שנפטרו בימי המלחמה מהמחלות (ד"ר קרישבסקי, שטיין, שפיצברג וכו' ), ויש מהם שלוקחו למלחמה והם נמצאים בשרות המערכה להחיש ישע ועזר לפצועים. ובכן נשארו רופאינו פה מעטים מאוד והעבודה מרובה מאד, והם אינם מספיקים למלא כל הדרוש לפי המצב הנוכחי.

בדבר הצעירה ממשפחה כבודה, המתנדבת לעבוד בתור אחות רחמניה, כבר כתבתי אליך, כי גם אני חושב כי צפת הוא המקום הנחוץ ביותר לכוח עובד כזה, אף כי אינני יודע ברור כמה יבינו שם האנשים לערוך ערך עבודה כזאת, ועד כמה תוכל היא לחיות בתנאים של העיר הזאת. בירושלם תמצא לה חברה יותר נעימה וסביבה יותר מודרנית.

ובנוגע ליתר השאלות המפורטות, שבאו בייחוד במכתבו של מר ברכר, פניתי אל רופאי “תחנת הבריאות” של מר שטרויס פה בשאלה, כי ימסרו לידי הרצאה שלמה על כל מצב ענייני הבריאות פה בזמן הזה. פניתי בייחוד אליהם, מפני כי להם אין כל פניות צדדיות, בהיות כי להם אין בית חולים מיוחד, ואין לחשוש פן ימשוך כל אחד לצדו. מהם הנני מקווה להשיג הרצאה אובייקטיבית וידיעות מדוייקות, ואולי יעלה בידי לשלוח אליך הרצאה זו בראשית השבוע הבא או בסופו.

באופן שטחי אוכל להודיעך כבר מעתה, כי בתי החולים פה הם אלה:

א) ביה“ח “שערי צדק”, בו עתה כחמישה ושלושים חולים במחלת הטיפוס, וחמישה עשר חולים אחרים. ב) “ביקור חולים הוספיטל”, בו כערך ארבעים חולים; ג) ביה”ח רוטשילד, בו עשרים חולים; ד) ביה"ח משגב לדך, בו כערך חמישה עשר חולים; ה) בית מרפא לעיניים, בו כשבעה עשר חולים.

מלבד אלה ישנו גם בית חולי הרוח של חברת עזרת נשים, ובו כארבעים חולים.

לרגלי פרוץ מחלת החולירע בזמן האחרון הוכרח “הועד המאוחד לתמיכה האמריקנית” לפתוח בית חולים על חשבונו ליהודים נגועי המחלה זאת. קבענו לו לפתיחתו ולסידורו ולהוצאות הזמן הראשון ערך 10,000 פראנק. אך סכום זה ייתם עוד מעט ולע"ע טרם קיבלנו כספים חדשים על זה מאמריקה. אם אפשר לכם לשלוח אלינו בדרך תלגרפית סכום הגון לצורך זה, תקיימו נפשות רבות מישראל. אמרנו לפנות אליכם בתלגרמה בעניין הזה, אך כמובן קשה לשלוח עתה תלגרמות כאלה.

בנוגע לשאלה: מה חשוב יותר, אם לשלוח הנה רופאים ורפואות, או לתמוך את בתי החולים הקיימים, דעתי היא, כי נכון יותר לשלוח הנה רופאים ורפואות, מפני כי שני הדברים האלה חסרים לנו בייחוד. ע“ד הרופאים כתבתי בראשית מכתבי, וחוסר אמצעי רפואות מורגש מאוד פה (כמעט שאי אפשר להשיג חינין למשל), ועזרה כזאת חשובה מאוד. “הועד מאוחד” הנ”ל מוציא מדי חודש בחודשו לעזרת חולים כארבעת אלפים פראנק לחודש, ועם זה אין די רופאים ורפואות. – עם הרצאת הרופאים אשוב לכתוב אליך.

ועתה הנני דו"ש בידידות. שלום רב לך ולכל הנלווים אליך, ושלום גם למר ברכר (אביו דיבר אתי פעם אחת בהיותו פה).

ידידך מכבדך מאוד

דוד ילין


 

322. אל יהודה גרזובסקי    🔗

ירושלים, ט“ז אב תרע”ו

ידידי יקירי מר יהודה גרזובסקי!

הנני שולח אליך היום את האות ס' גמורה ומעובדה. הנני עובד כעת באות ע'31.

מקדיש הנני לעבודה זו יום יום משלוש עד ארבע שעות, ומקווה הנני לגמור את כל העבודה בסוף חודש כסלו הבא לאמר בחנוכה.

בעברך על האות ס' ובהתבוננך אל הדיו האדומה אשר בדפים, תראה, כי גם באות זו אין התוספות והשינויים מעטים מאשר בכל שאר האותיות הקודמות, וכל הרואה יראה ברגע הראשון כי אין פה “עיבוד” – כי אם “חיבור” – חיבורי מראש ועד סוף.

עובדה זו מעוררת שוב את טענותי הקודמות, ואמת עלי לגלות לך, כי אחד הגורמים להתרשלותי בעבודה עד כה (ומהעיקריים) הוא חוסר החפץ לעבוד עבודה, שיש בה מבחינת “כי לא לו יהיה הזרע”.

כותבים על ספר, כי מחברו הוא פלוני ומעבדו הוא פלוני, כשהספר הוא ספר גמור מעיקרו והשני בא ומתקן בו. אך בספרנו זה עלי להגיד לך דברים ברורים, כי לו היה נדפס כמו שהוא מבלי כל השינויים שהבאתי בו, לא היה יכול בשום אופן לבוא בדרך רצינית בחשבון ספר מלים לשפה העברית.

זוכר הנני, כי לפני זמן הסכמת לדרישתי ומסרת הדבר לבחירתי. ועתה חפץ הנני כי תאשר זאת במכתב אלי, כי הנך מסכים לאופן זה: לספר המלים יהיו שני שערים קבועים (מלבד החותלת שאותה אין כורכים). בראשון יהיה שמי לימין ושמך לשמאל, ובשני יבוא הדבר להפך, ובהקדמה, בבארנו אופן עבודתי, נודיע כי לשנינו חלק שווה בעבודתו בלי קדמה לאחד על השני.

עלי להזכירך עוד פעם, כי בבוא הדבר למעשה ראיתי ונוכחתי, וכל יום בא ומוכיח לי זאת מחדש, כי עבודתי היא הרבה יותר גדולה וכבדה מאשר שערתי לי.

עתה הנני משתמש בכל המלונים האלה: האוצר32, אוצר השרשים של שולבוים33, הערוך השלם, ספר המלים של לוי34, וספר המלים (הטוב שבהם!) של יאסטרוב35, ואינני זז משום ערך כל זמן שלא עברתי על כל הספרים האלה בעיון ובדקדוק כל מלה. לפעמים הנני מוצא בספר זה או זה מלה אחת בתוך ביאור איזה ערך, המפיצה אור יותר בהיר על ביאורה ומדויקת יותר. ופעמים רבות אינני שבע רצון בכל הביאורים והנני נותן ביאור משלי.

את כתב היד, שאותו הנני מעבד, הנך שומר בלי ספק כאשר בקשתיך בראשית ימי עבודתי.

לתשובתך הנני מחכה

ידידך מכבדך ודו"ש

דוד ילין



  1. ד"ר אלכסנדר סלושץ.  ↩

  2. ד"ר נח חכם.  ↩

  3. י. ש. צורי.  ↩

  4. אריה–לייב (ליאו) מוצקין היה חבר בוועדת ביקורת (יחד עם נ. סוקולוב, יוליוס סימון ובוריס גולדברג), שעליה היה לנסוע לארץ–ישראל ולבדוק מטעם הוועד הפועל הציוני את כל הפעולות והמוסדות של ההסתדרות הציונית בארץ–ישראל.  ↩

  5. חו“צ – חובבי ציון הערת פב”י  ↩

  6. על ועדת הביקורת עיין בהערה 4 למכתב מס' 305.  ↩

  7. אהרן כהנשטם, מנהל הקורסים הפדגוגיים בגרודנה משנת 1907.  ↩

  8. חיים פיאלקוב, גם הוא מטובי העסקנים בשדה החינוך העברי ברוסיה. מילא תפקיד של מפקח על בתי–הספר היהודיים מטעם חברת “מפיצי השכלה”. היה דודו של חיים וייצמן (אחי אמו) ובן גילו.  ↩

  9. כאן מלה או מלים אחדות מטושטשות במקור הערת פב"י.  ↩

  10. ד"ר חיים חיסין, רופא, ראש הוועד הפועל ביפו של הוועד האודיסאי של חובבי–ציון.  ↩

  11. כאן מלה מטושטשת בספר–ההעתקים – הערת פב"י.  ↩

  12. החתימה לא ברורה – הערת פב"י.  ↩

  13. כאן שלוש מלים מטושטשות במקור השמור בארכיון הד"ר י. ל. מאגנס שבארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי בירושלים.  ↩

  14. אהרן אהרנסון איש זכרון–יעקב.  ↩

  15. לואיס ד. בראנדייס, יושב–ראש הוועד הפועל הזמני בארצות הברית לעניינים ציוניים (החל מחודש אוגוסט 1914).  ↩

  16. א. ז. לוין–אפשטיין, מייסד “רחובות”, ישב בניו–יורק החל משנת 1900 כבא–כח “כרמל”. הוא היה גזבר הוועד הזמני לעניינים הציוניים, שנוסד בארצות הברית.  ↩

  17. בששי באוקטובר 1914 הגיעה אניית מלחמה אמריקאית לחוף יפו ובה ה' ורטהיים, שליחו של מורגנטאו, שגריר ארצות–הברית בקושטא, עם חמישים אלף דולר בשביל היישוב העברי בארץ.  ↩

  18. ג'מאל פחה, המצביא הראשי של המחנה הרביעי ושר הצי, היה לו שלטון בלתי מוגבל על כל סוריה וערב. הוא נתן הוראה לגרש שלושים משפחות של יהודים לברוסה, אולם בהשתדלותו של ענתבי שינה את דעתו ושילח רק שלושה–עשר מהם לטבריה לשבועיים. ד. ילין היה בין השלושה–עשר.  ↩

  19. לבני ביתי.  ↩

  20. שרה (אשת יוסף מאני), רחל (אשת יחזקאל דנין ביפו) – אחיותיו של דוד ילין.  ↩

  21. לזכרון–יעקב.  ↩

  22. הכוונה לג'מאל פחה.  ↩

  23. הכוונה לבהא–אל–דין, ממלא מקום הקאימאקאם (המושל) ביפו, שרדף את הציונות וגרש את היהודים מיפו ביום ה–17 בדצמבר 1914. ג'מל פחה סילקו אחרי מעשה זה מיפו והעבירו למחנה הרביעי.  ↩

  24. מצב הרדיפות. (ההסברות ל 3 הערות קודמות נכתבו בידי ד. ילין בתקופה מאוחרת יותר).  ↩

  25. הכוונה אולי לתוגר, כלומר לממשלת תוגרמה.  ↩

  26. יוסף–יואל ריבלין, מתלמידיו של ד. ילין. מורה, היה מהלוחמים למען העברית בימי מלחמת השפות.  ↩

  27. גורש מן הארץ לפי פקודה מהשלטונות הטורקיים.  ↩

  28. עליו עיין בהערה למכתב מס' 272. הוא יסד בימי מלחמת העולם בווינה ועד לעזרה ליישוב היהודי בארץ. על פעולות הוועד הזה עיין במאמרו של ישראל קלויזנר בקובץ “שלם”, א, ירושלים תשל"ד.  ↩

  29. כתרים.  ↩

  30. ד"ר ר. ליכטהייים שימש כנציג בקושטא של ההסתדרות הציונית העולמית. הוא פעל רבות למען הגנת היישוב היהודי בארץ–ישראל, שיתף פעולה עם הנציגים הגרמניים בבירת טורקיה ועם השגרירות של ארצות הברית, שהיתה נייטרלית אז.  ↩

  31. על חיבור המילון העברי יחד עם יהודה גרזובסקי עיין במכתב מס' 280.  ↩

  32. מאת שמואל–יוסף פין.  ↩

  33. הספר חובר בידי יהודה–לייב בן–זאב. הוסיפו לו תיקונים מחברים אחרים, במהדורת לבוב תר"ם – משה שולבוים.  ↩

  34. הרב יעקב לוי. חיבר “אוצר לשון התלמודים והמדרשים” בארבעה כרכים, 1889–1876.  ↩

  35. הד"ר מרדכי יאסטרוב, רב, חיבר מילון לתרגומים, לתלמוד הבבלי והירושלמי ולספרות המדרשית, 1903–1886.  ↩