לוגו
ציץ נובל
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

את אפרים אהבו בווארשא כמעט כל יודעיו ומכיריו, מדעתם אותו לאיש ישר, ענו ברוחו ומורה נאמן אשר פעולתו אמת.

בבוא אפרים ווארשאה להספח אל בית המדרש הגבוה, היה מצבו רע מאד. מלבד דוד בן עירו, אשר בחדרו מצא משכן לו לפי שעה בימים הראשונים, לא היה לו כל מודע ומכיר בעיר; הוראות שעה בקש לו ולא מצא, ומלבד מכסת הכסף המעט, אשר הביא עמו מעירו, לא מצא לו תוצאות להרויח לצרכי הוצאותיו. והנה בית אהרן שיינין, אשר אליו התודע על פי מקרה, נמצא לו כמקום מקלט הראשון בעיר נכריה הזאת. הוא נקרא אל הבית הזה בתור מורה ומכשיר את בן שיינין הנער בלמודיו לבית הספר, ובעד תורתו נתן לו משכן באחד מחדרי מעונו ומכסת־־כסף ידועה מדי חדש בחדשו.

זה האיש שיינין, כבן ארבעים וחמש שנה היום, היה סוכן לעניני מסחר לבעלי בריתו היושבים בערי המדינה, איש אשר לא בין העשירים חלקו, אך החי חיי עונג ופרנסתו מצויה לו בכל עת ברוחה, אחד מאלה, הרבים בעיר מרכלת ורבת קנין כווארשא, בעלי השפע ובעלי הבטחון, האוהבים לחיות חיי עונג ולהרבות כבוד ביתם כל עוד ״הגלגל חוזר״ בעולמם, ודאגת מחר, ומה גם דאגת השנה הבאה, לא ידאגו. בבואכם לבית איש אשר כזה תמצאו בו חדרים נהדרים, כלי בית נאים ומרבדים מרהיבי עין, עד אשר לבכם יסיתכם להאמין, כי פה ישכן אחד מן העשירים אשר כסף וזהב לא יחשבו. ולפעמים ירב כבוד בית אנשים כאלה רב יתר מכבוד בית אנשים עשירים באמת, יען כי כן נאה להם לפי מצבם, כן אנוסים הם לעשות, ״למען יאמרו הבריות״. שיינין היה תמיד טרוד בעניניו, לענות לבעליו הרבים, אשר בערי המדינה, ולהריץ להם סחורתם, אך גם לעניני הרוח שם לבו, וכאיש ליטאי, אשר בימי בחרותו ושחרותו קרא הרבה ושנה הרבה, לא יכול לעזוב גם עתה כלה את שעשועי נפשו לפנים, ובשעות הפנויות לו, ומה גם בימי שבת ומועד, אהב לקרא מכתבי עתים, להבין בספר, לענות עם איש בהליכות עולם בכלל ובהליכות עולם־ישראל בפרט, ומאז היות אפרים שכן ביתו היה הוא איש דבריו. לפעמים נקרא אפרים אל חדר השלחנות “למשתה החמים”, ובשבת כל בני הבית יחדו דברו וישוחחו על הכל, ולפעמים היה שיינין בא אל חדר אפרים, לבלות עמו שעה או שתים בשיחה נאה. וכל אשר הוסיף שיינין להכירו ולדעת את תכונת נפשו, כן הוסיף לכבדהו ולהוקיר ערכו.


השלח

במרוצת הימים נחשב אפרים לשיינין ולרעיתו כאחד מבני ביתם ולבניהם כאח מלידה. בני בית שיינין התנהגו לפי רוח אירופא בבל דרכיהם, הם אהבו לעשות נשפי חשק לפעמים, לקרא מועדים לשמחה וזמנים לששון, להקדיש קרואים לימי הולדת. ובכל פעם חפצו מאד, כי גם הוא יתערב בשמחתם ובתוך קרואיהם לא יפקד מקומו. אפרים לא השיב פניהם ריקם, ואם רק הספיקה לו השעה היה נכון לקראתם בכל עת קראם, יען כי גם את לב כלם מצא נאמן לפניו, ובעיר נכריה אשר בה אין לו כל קרוב וגואל מצא שעשועים לנפשו בשבתו בבית אנשים נכבדים טובי לב כמוהם.

ורחל, בת שיינין הבכירה, לא חוננה מאת הטבע ביופי מרהיב לב: היא היתה שפלת קומה ועור פניה לבן־כהה, אך אבריה היו ישרים ועל עיניה השחורות, אשר הפיקו תמיד רצון, היה שפוך רוח חן. אולם לעומת כל אלה ברך אותה הטבע בשכל ישר ובנפש עדינה. רגש הרחמים והחמלה התלונן כניצוץ בקרב לבה, ולמראה כל אמלל ואובד התלהב הניצוץ הזה. את רוח נדיבתה וטוב לבה הביעו גם עיניה אשר הפיקו תמיד רצון טוב וחסד, גם שפתיה אשר עליהן רחפה תמיד תנועת צחוק חן וגם חזות פניה המפיקים נועם.

עוד לפני שנתים ימים, בהיותה תלמידת בית הספר נמשך לב אפרים אחריה לכבדה ולהוקיר את ערך מעלותיה אלה, וכל אשר הוסיף לדבר עמה בשבתו בבית אבותיה, כל אשר הוסיף לבחן דרכה ולהתבונן אל הליכותיה, כן הלך לבבו שבי אחריה וכן כבדה והוקירה ביתר עוז, עד אשר חשב אותה לסמל הטוב והחסד. ענו היה אפרים ברוחו וצנוע מאד בהליכותיו ויזהר תמיד לבלי משך עליו קו חשד, אך עונג נפש היה לו אז מדי שבתו אתה, בהשמיעו אותה לקחו בתורת החשבון ובידיעת גלילות הארץ, אשר בשני אלה לא הצטיינה מאד ואותם הורה לה ירחים אחדים.

וככלות רחל את חק למוריה בבית הספר, כבדו אבותיה את היום ההוא במשתה ושמחה לקרוביהם ומיודעיהם. רחל הקדישה אל בית אבותיה בנשף ההוא את חברותיה, גם אחדים מתלמידי בית מדרש הגבוה ובתי הספר הבינונים באו הנה, אכלו, שתו, שמחו, יצאו במחול, ברכו את האבות ואת בתם על הכוס, רעשו, המו בקול המון חוגג כמעט עד אור הבוקר. חבה יתרה נודעה אז לאפרים מהאדון והגברת שיינין, ועוד יותר מבתם בעלת השמחה. הוא היה עצוב רוח מטבעו תמיד, אך ביום ההוא היה עלז, ויצחק, וילעג, ויחמוד לצון לו. גם שיר ברכה חבר לכבוד "יום רחל״, ויקראהו באזני המסובים. כל השומעים צהלו לקראתו וימחאו לו כף, ורחל הביעה לו את תודתה בדברים נעימים, בקחתה את השירה מידו, אך יותר משהגידה לו בדבר שפתים, הגידו לו אז עיניה וחזות פניה… ויהי מאושר מאד ביום ההוא.

אבל עוד באחרית ימי החורף, בהחל השלג להמוס ומזג האויר שנה, החל אפרים להרגיש לפעמים רפיון בלבו, כבדות בכל אברי גויתו, ושעול קל ויבש התפרץ לפעמים מקרב לבו כמו מבלי משים. דוד חברו ובני בית שיינין ראו, כי מראה פניו, החורים תמיד, השתנה לרעה במרוצת הימים, שמעו את קול גניחותיו — וידאגו לו, אך הוא התכחש לכלם ויאמר, כי אך צנה פגעה בו ועד מהרה תבא לו הרוחה. עברו שבועות אחדים, השמש מביאה חיים ונעימות לכל חי, הנצנים הראשונים כבר נראו בארץ — ואפרים הולך הלך ונבל, וגניחותיו עוד טרם חדלו. השבועות האחרונים השביעוהו עוד יותר עמל ותלאה, יען כי מלבד אשר עליו היה לשנן את למודיו טרם בוא ימי הבחינה, הקדיש כחו וליחו גם לתלמידיו, למען ידעו את למוריהם בעמדם על המבחן, והדבר הזה הועיל עוד יותר להותו. הרופא הביתי אשר לשיינין בקי אותו אז וירשום לו עלה לתרופה ויביע לו את תקותו, כי עוד מעט וחדל שעולו, אך את סודו הסתיר ממנו ויגלהו רק לשיינין ולרעיתו, כי לפי דעתו נגלתה בו מחלת שחפת תכופה. לבם נתר ממקומו בשמעם את זאת, אך עוד יותר נבהלה נפש רחל בתם בהודע לה סוד הרופא. ״הה, אלי, האמנם נכון הדבר הנורא הזה?״ — אמרה אל לבה, ותבך במסתרים.


־־־־־־־־־־־־־־

היום אחר אפרים לקום משנתו. הן זה דרכו תמיד לקום בשעה השביעית בבוקר, אך עבודתו בערב יום האתמול היתה רבה ויהי ער עד השעה השלישית אחר חצות הלילה, והנה עתה בהקיצו כבר עברה השעה התשיעית. וימהר לרחץ את פניו וידיו, ללבוש את בגדיו, לשתות כוס חלב ולסעוד את לבו בעוגת חלה, ובחפזון יצא אל בית המדרש.

בשעה החמישית אחר הצהרים, בשובו מהשמיע לקחו לאחד מתלמידיו, השיגהו ברחוב חברו דוד והוא גבה קומה, טוב מראה, לחייו מלאות, עיניו מפיקות עוז רוח וזיו עלומים. מראהו לעומת מראה אפרים הדל היה כארז דשן ורענן כנגד עץ יבש, אשר כבר תם כחו ונס ליחו.

  • הגידה נא לי, דוד — אמר האחרון אל חברו בתוך יתר דבריו בלכתם יחדו: — האתה כתבת בימים האחרונים אל אמי דברים על אדותי? היטב חרה לי עליך. למה לך לכתב דברים בסתר אל אשה תמימה, להרגיז את נפשה ולגזול מנוחתה? הלא היא תאמר שם בלבה, כי באמת סכנה גדולה נשקפת לי והנני עומד כבר על פתחי שאול.

— בי ידידי — ענה דוד — לא כתבתי בסתר אל אמך. אך לו גם עשיתי זאת לא היה עול בכפי. זה פעמים רבות השמעתיך, כי הנך מאבד את עצמך, הנך הולך ברצון נגד הרעה הנשקפת לך, במכרך בעד הכסף את כחך ואונך. הן לכל איש דרושה מנוחה זמן מה ואף כי לאחד מאתנו, לאיש המעביד את מוחו ואת לבו ימים על שנה, ואם חס אתה על נפשך ועל נפש אמך ואחותך, עליך לעזוב את שעוריך בווארשא ואת אוירה המחניק, למצער לשלשת ירחי הקיץ, ולנסוע עמי יחדו לעירנו מחלונה, ואין ספק לי, כי שם ירוח לך מאד.

בשיחה כזאת קרבו שני החברים אל "הגן הזכסי״ ושם נפרדו איש מעל רעהו: דוד הלך הלאה, ואפרים סר אל הגן וישב על אחד הספסלים. הוא הרגיש עתה עיפות בכל גויתו. הן רק מהלך עשרים רגעים עבר עתה, ובכל זאת עיפה נפשו, ולבו בקרבו דפק בחזקה, עד אשר כמעט לא עצר כח ללכת הלאה אל מחוז חפצו, ועליו היה להנפש מעט.

היום היה יום צח ובהיר בשחקים. אור יקר וחום נעים הפיצה שמש האביב מסביב. עצי הגן עמדו עוד ערומים ורק על אחדים מהם נראו פה ושם עלים רכים מציצים מתוך קליפותיהם, ופני האדמה מסביב כבר כסו ירק עשב. בשעה הזאת היו בגן רק מתי מספר, אנשים אשר מדי עברם סרו הנה להחליף כח וללכת הלאה לרגל עניניהם, הולכי בטל אשר מאפס מעשה בלו את שעותיהם בשבתם פה בפנה השוקטה, נשים שאננות המקבלות פה באהבה את ימי האביב, שפחות ואומנות עם הילדים המשתעשעים על ברכיהן או בעגלות קטנות על ידיהן, ונערים ונערות קטנים המצחקים פה בכדוריהם.

אפרים זכר עתה את אמו ועיר מולדתו. "כן הוא, עלי לנסוע שמה לנוח מעט אחרי עמל שנים אחדות״, אמר אל נפשו. ויתאר בדמיונו את שמחת אמו ועליצתה בקרוא אחותו באזניה את דבריו במכתבו האחרון אשר כתב לה אתמול, כי נכון הוא לעשות חפצה ולנסוע הביתה בעוד ירחים אחדים ועמהן ישב כשלשה חדשים. הוא תאר בדמיונו עתה גם את רגעי פגישתו עמהן. אל נכון תצאנה לקראתו שתיהן חוצה לעיר, אל בינות שדרות העצים בדרך המלך העולה מתחנת מסלת הברזל עירה מחלונה. העגלה, אשר הוא ודוד רעהו יושבים בה, יורדת במרוצה קלה מעל הגבעה האחרונה, אשר במגרשי העיר, ומשם נראו פני העיר כלה היושבת בשפלה, צריחי בתי תפלתה המתנוצצים מול דרך השמש, גגי בתיה ובניניה. ושם על אם הדרך נשקפה מרחוק אגודת אנשים אחדים, הלא הם אל נכון אבות דוד, אחיו, אחיותיו, וביניהם גם אמו ואחותו הוא. העגלה עוברת הלאה וקרבה אל העיר והאגודה הולכת לקראתה… הנה הנם, הוא מכיר בתוכם מרחוק את אמו ואחותו העליזות עתה ובזרועות פתוחות הן חרדות ממקומן אליו לחבקו באהבה. ״בני יקירי!״ "אחי אהובי!״ כמו שומע הוא צהלת קול שתיהן עתה, וזרם עונג וחדוה חודר עמוק עמוק אל לבו…

השעול אשר התפרץ פתאום מקרב לבו הפריעהו מחזון־דמיונו זה, ובפעם הזאת היה השעול חזק מאשר ביתר הימים, עד אשר הרגיז את כל מוסדי גויתו ויחש כאב נורא בכל אבריו, לבו כמו נתר ממקומו וכרגע חש בחום בגרונו — ויגנח ויוציא דם… למרות הבטחון אשר הוא בוטח תמיד לאמר, כי אך חלי ההתקררות הוא וישאנו, בא עתה רעיון מבהיל בלבו… ויגמור עתה בנפשו ללכת אל אחד מגדולי הרופאים ולשאול בעצתו.

עוד רגעים אחדים ישב תחתיו עד אשר נח לבו ורוח לו, ואחרי כן הביט על מורה־שעותיו וילך הלאה ופניו מועדות אל מקום משכן רופא נודע לשם, מומחה למחלות הפנימיות.

הרופא, איש כבן חמשים וחמש, בעל קומה ממוצעת והדור במראה פניו המפיקים תבונה, קבל אותו ברצון, כמנהגו עם תלמידי חכמים, וכפי הנראה כבר הכיר בפני מבקרו זה את משחתו בקרבו. הוא שאל אותו בראשית דבריו לחייו ולהליכותיו ולמצב כלכלתו, ואחרי הדרישה והחקירה עברה כמו תנועת רוגז על פניו.

— את כל אלה שערתי גם אני בנפשי — אמר הרופא באחרונה — הוראות־שעה יותר משעות היום, מאכל ומשתה לא בעתם, עוד שעור אחד, עוד עשרה שקלים בעד הדבור על העצים ועל האבנים למרות רפיון הריאה, מעט שנות, מעט תנומות — והנה אחרי כל זאת היפלא אם נראה תוצאות כאלה? הוי, אנשים צעירים ״בעלי־שעורים״, הנכם מאבדים את עצמכם, הנכם מתעתדים להיות רופאי חולים ואת שלומכם ובריאותכם אתם לא תדעו לשמור! עתה, חבר, השליכה מעליך את בגדיך ובחנתיך ויחד נועצה מה לעשות.

לב אפרים רגז בשמעו את תוכחות הרופא הנאמן, ואותות הפחד נכרו גם על פניו. הוא הסיר מעליו את בגדיו, והרופא בקרהו, משש את הגויה הרזה הזאת, האזין לקול דפיקות הלב החלש, הטה אזנו לשמוע את פעולת הריאה, וכבר ידע את אחריתו, ויצר לו על הפרח הזה אשר באבו יקטף.

— חלילה לי מאמור לך, חבר, כי בריא הנך — אמר אחרי הבדיקה אשר ארכה כעשרה רגעים: — ריאתך הימנית נפגעה מעט, אך סכנה גדולה איננה נשקפת לך לעת עתה, אם רק תדע להזהר. ובכן הנני גוזר עליך לחדל משעורי למודיך לאחרים וגם לבלי ענות כחך בלמודיך אתה, ואף עוד זאת מטיל אני עליך, כי תמהר לעזוב את העיר ווארשא, אשר אוירה בימי הקיץ מזיק גם לאיש בריא. ובמה שנוגע למנהגך ולכלכלתך, הנה את כל אלה תמצא בגליון אשר אכתב לך בזה.

אפרים יצא מאת פני הרופא, ובהיותו כבר ברחוב שם עיניו על הגליון אשר נתן לו הרופא — ויבהל. כי על פי התחבולות הכתובות בו הבין מאד את הרעה הרבה הצפויה לו. "ומה אם מות אמות?״ עלתה עתה ראשונה שאלה נוראה על לבו. העולם חשך בעדו ברגע הזה, הרחוב המלא תשואות, אשר בו צעד עתה לאטו, נהפך לו לגיא צלמות, אשר לא בני אדם חיים, כי אם צללים מתהלכים בו…

בבואו הביתה סר אל חדרו ויסגור הדלת. הוא לא חפץ, כי יודע לאחד מאנשי הבית אף שמץ דבר ממשא נפשו עתה. בשבתו על הכסא העומד לפני השלחן הקטן על יד החלון קרא עוד הפעם את הרשום על הגליון אשר קבל מיד הרופא, אך עתה לא החריד עוד הדבר את נפשו כמו בפעם הראשונה. התקוה החלה להתגנב לאט לאט אל לבו ולפתותו, כי הפחד איננו גדול כאשר שער בנפשו מראש. אמנם עליו להזהר, לנוח, לשאף רוח צח, לבדק במזונותיו, אבל ארוכתו תוכל לצמח מהרה. הרופא אמר לו, כי ריאתו הימנית נפגעה מעט, אבל גם חכמי הרופאים לא אלהים הם, ומי כמוהו יודע, כי גם הם ישנו לעתים לא רחוקות כאחד האדם ולמרות נבואותיהם יחלמו חולים אנושים רב יתר ממנו, שהם, הרופאים, כבר אמרו נואש לחייהם…


־־־־־־־־־־־־

עברו שבועות אחדים וימי הבחינות בבית המדרש הנה החלו. אפרים שמר לעשות את התחבולות והתרופות אשר רשם לו הרופא, את משא הוראות השעות הקל מעליו מעט, ורק לאחדים מתלמידיו, אשר מהם לחמו נמצא, השמיע לקחו, וגם את בית המדרש בקר בדרכו תמיד, כי איככה יוכל ואבד לדעת שנה אחת, בהשארו במחלקה אשר הוא מבקר עתה? התחבולות אשר עשה ושקויי המרפא אשר שתה לפעמים בסתר, לבל יראו בני בית משכנו, פעלו עליו — למצער כה נדמה לו — את פעולתם לטובה, לו נדמה, כי שעולו הוקל מעט ולא יזעזע עוד את קרביו כאשר עד הנה. הרקת הלח לא היתה עוד במדה מרובה; לו נדמה, כי הקדחת בעצמותיו שככה מעט, כי את לחמו הוא אוכל בתאוה רב יתר מאשר עד היום, וגם שנתו מתוקה לו, בעוד אשר עד עתה זה שבועות אחדים היה ישן שנת נדודים ואי־נחת. ובמכתבו אשר כתב לאמו ולאחותו בימים האחרונים יכול לשמחן בדבר טוב לאמר, כי אמנם נפגע מרוח צנה, אך עתה כבר שב לאיתנו ושלום לו, וכי את הבטחתו להן לבא עליהן בימי החפש ישמר לעשות, ואף עוד זאת כתב להן, כי לא תשימנה אל לבן אם בימים האלה לא ירבה להן חזון ולא תדאגנה לו אם לא תקבלנה ממנו מכתב במועדו, יען כי מלאכתו מרובה עתה בימי הבחינות ואין עתותיו בידו.

יום הזכרון למות אביו הגיע, והיום ההוא ערב שבת היה. קדוש ונכבד היה לו זכרון אביו התם והישר, ושנה שנה ביום הזה הלך אל בית אלהים להתפלל תפלתו ולקרא את תפלת ״הקדיש״ לזכר נשמתו, וכזאת עשה גם עתה.

קר ומעונן היה היום הזה, ועל כן קשה היה ללבו ולריאתו. ביום הזה דכאה אותו מחלתו יותר מאשר ביתר הימים עד הנה. בכבדות שאף רוח ובלבו הרגיש מועקה. כאלו משא כבד מוטל עליו. אולם לעת ערב בהתקדש השבת התפזרו העננים, השמים טהרו,

האויר נזדכך — וירוח לו מעט. החנויות ובתי האוצרות אשר לבני ישראל סוגרו, רובם הלכו אל בתי התפלה לקבל שם את פני השבת, וגם הוא שם פעמיו אל ביהכ״נ לנאורים.

הבית מלא המון אדם רב, ואור יקר זרוע על פני כלו מהמאורות הרבים, אשר הועלו בו בכל פנה. פני כל הבאים צוהלים בעמדם איש איש תחתיו ושופכים שיחם בלחש לפני האלהים ושומעים אל הרנה ואל התפלה, אשר מקהלת־המשוררים משמיעה מעל השבכה במזרח הבית בקול זמרה. המית קודש שוררת בכל מקום, ורק קול החזן מעל במתו וקולות המקהלה העונה לעומתו ממעל לו משתפכים במרחבי הבית הרם והנשא, ונועם צלצוליהם יניע את הלב ויעורר את הנפש.

בשבת אפרים בבית אלהים זה המלא אור יקרות, הגדול והנהדר בקדש, זכר את בית התפלה הקטן במחלונה עיר מולדתו, מקום שם התפלל בכל יום תמיד ערב ובוקר וצהרים, מקום שם שמע לקח לפנים מפי ראש הישיבה בתלמוד ובמפרשיו. תמונת רבו ראש הישיבה כמו חיה התיצבה עתה לפניו: איש רם קומה, אך הולך שחוח, דל בשר ובעל פנים מלאים קמטים וזקן ארוך וצר, סר וזעף תמיד, אך תם וישר וחובב תלמידיו המקשיבים לקולו. הנה הוא יושב ראש, זה האיש הדל, לפני השלחן הארוך, אשר סביביו ישבו המון תלמידיו, הנה הוא מתרגש, מניע את ראשו וידיו, בהסבירו דברי התוספות הקשים, ואורייתא קמרתחא ביה, הנה כמו שומע הוא את קולו המדבר אליו בחבה יתרה לאמר: ״ואתה, אפרים, התבין קושית התוספות?״ כן, הוא מבין אותה לאשורה, והנה הוא מבאר אותה באר היטב לפני רבו, והרב שבע רצון ומציגו למופת ליתר תלמידיו “הפסלים האלמים״. הוא זכר עתה את העונג הרוחני אשר שבע, בעמוד לו דעתו לתרץ בטוב טעם את קושית אחד המפרשים, לפרק דברים קשים בפלפולי המהרש״א או לכון בקושיתו לקושית בעל ״פני יהושע״… האם לא טוב לו אז מעתה? האם לא טוב היה לו לוא ישב גם עתה בעיר מולדתו הקטנה בבית המדרש הקטן ההוא וילמוד תורה לשמה? האם לא טוב לגבר חשוך בפנה חשכה, אך בריא אולם בכל גויתו, מאשר לאיש ראה הרבה חכמה, אך הולך כצל וחייו תלוים לו מנגד? — הן לו ישב בעיר מולדתו, בקנו השוקט בין זרועות הטבע, או אז אולי לא באתהו קפדה כזאת, אז אולי היה בריא ככל אדם, ועתה… עתה אכל עמלו הרב את חלבו ואת דמו ויבא רקב בעצמותיו… הוא בא להתפלל תפלת ״הקדיש” לזכר נשמת אביו, ומי יודע אם לא בפעם האחרונה יתפלל עליו את התפלה הזאת? וגם עתה עלה על זכרונו חפץ אביו והדבר אשר השמיעהו לא אחת לפני ימים רבים: "יהי רצון מלפני ה׳ שיחיני ויקימני לזמן אשר תבוש בי, באביך החייט״. אביו לא הגיע לזמן הזה, לזמן אשר ישבע נחת למראה כבוד בנו בהיותו מוכתר בכתר חכמת הרפואה, וגס הוא הבן, מי יודע אם יגיע לזמן המקוה לאכל מפרי החכמה, אשר לה יקדיש כחו ואונו, אשר למענה ישבע עמל. תלאות ונדודים, עד אשר יבש כחרש לבו ונס לחו…

כל אלה הזכרונות והרעיונות המעציבים עלו עתה על לבו וידכאוהו מאד, ויתעורר מחזון רוחו זה רק כאשר כלו כל התפלות והזמירות ומכל עבר קרבו היתומים אל הבמה לאמור "קדיש״. הוא עלה הבמתה בנפש מרה בתוך יתר העולים, ולחץ לבבו כה גדל, עד אשר בדי עמל יכול לבטא את דברי ״הקדיש״ בלחש ובקול נפסק, וכמו מבלי משים נטפו דמעות מעיניו…


־־־־־־־־־

עברו עוד שבועות אחדים, והבחינות בבית המדרש הגבוה תמו. עבודת הנוף והנפש, הלב והמוח, כלתה לאפרים, וימי החפש הנה הגיעו, הימים אשר אליהם נשא נפשו, לעזוב את ווארשא ולנסוע אל אמו עירה מחלונה, לשאף שם אויר צח, ריח השדה המבריא. אבל עתה כבר תם כחו ונס לחו ומחלתו תקפה עליו פתאם ותשיבהו עד דכא. התקופה האחרונה במחלתו האכזריה הניעתהו; בכבדות שאף עתה רוח אל קרבו, אבריו וכל מוסדי גויתו רפו מאד, עד אשר כמעט לא עצר כח עוד לעמוד על רגליו. בקומו משנתו היה תמיד רטוב מזעה, לפעמים לא־רחוקות יגנח גניחות קלות מקרב לבו ויוציא דם, וגם קולו שונה ונדונו נחר בימים האחרונים. הרופא אשר בקרהו, בראותו את השנוי הפתאומי לרע, צוה עתה במפגיע על אנשי הבית לבלי תת לו לנסוע לכל מקום, כי הנסיעה תזיק לו עתה מאד. גם אפרים ידע עתה את האחרית המרה הנשקפה לו בעתיד הקרוב, גם הוא ידע כי תקצר יד חכמת הרפואה לנהות ממנו מזור, וכמעט נואש מן החיים.

הנה הוא שוכב על ערש דוי בחדרו ושמורות עיניו כמו אחוזות בחבלי שנה. דוד חברו הנאמן, אשר מאז גברה עליו מחלתו ישב פה לפניו רוב שעותיו, בא עתה החדרה לאט, ובראותו, כי החולה ישן, ישב על יד השלחן בהשענו על זרועו. הוא ישב מחריש ונוגה ויתבונן אל פני רעהו הדלים והצומקים, אל ידיו היבשות כבולי עץ המוטלות על השמיכה הדקה המכסה אוחו, אל כל כלי החדר ואל הגליונות והספרים הצבורים והמושלכים בלי סדר על השלחן. פעמים רבות ישב בחדר הזה עם רעהו, פה שננו יחד לא אחת את שעורי למוריהם, פה שוחחו, התוכחו, התקוטטו בענינים שונים, צחקו והתלוצצו, פה הגו דעות, נשאו משפטים לפעמים עם האדון שיינין יחדיו, אשר בשמעו את ריב דבריהם היה בא גם הוא החדרה ויתערב בשיחתם; אך עתה כמו רוח יגון נורא שפוך על פני כל החדר ורק צלמות בו מסביב, וגם הדומיה השוררת בו, המופרעה רק על ידי נשימות החולה הנמהרות והקצרות, מכהה ומעציבה רוח.

כעבור רגעים אחדים הקיץ החולה, פקח עיניו וירא את רעהו.

— מר לי, ידידי, מר מאד — אמר החולה בלחש, בנשאו עיניו, המפיקות ברק כהה, אל דוד: — הנני מרגיש, כי כחי ידל מרגע לרגע, ועוד מעט ועזבתי לאנחות אותך ואת כל אלה אשר לטורח הנני עליהם…

החולה החריש. עיניו תעו על כל החפצים אשר בחדר הנה והנה, ובאחרונה עמדו על התמונה התלויה על הכותל מעל למטתו, הלא היא תמונת אמו ואחותו, ודמעות פרצו מעיניו. — "יקירותי, אמר בשפה רפה כמדבר אל עצמו, אתן לא תדענה מאומה, אתן מחכות לי בלב נכון ובטוח כי בוא אבוא״… מהתרגשות נפשו עתה אחזהו השעול ויגנח. דוד מהר אליו.

— מי כמוך יודע מה קשים לך הדבור וההתרגשות, ואתה לא תדע להזהר — אמר לו בנפש מרה.

— אחת היא, אחת היא, ידידי, — ענה החולה. ואחרי החרישו רגע הוסיף: — הוי, מה מאד חפצתי לראות עוד פעם אחת את אמי, את אחותי. אבל לא, לא יתכן, לא יתכן, בדד אנוע פה בעיר הנכריה הזאת…

כעבור חצי שעה בא הרופא. הוא בקר אותו, מדד את חומו, יעץ עוד עצות, חבל עוד תחבלות חדשות, אך גם הכרת פניו ענתה בו, כי את כל זאת הוא עושה רק כמו לצאת ירי חובתו, כי על כן בא הנה בתור רופא.

בעבור הרופא דרך חדר האוכל עצרוהו נכרת הכית ורחל בתה ותשאלנה אותו על דבר מצב החולה.

— צר לי מאד על הציין הנובל הזה: אם הרבה יחיה, והיו ימיו עוד חמשה או ששה — ענה הרופא.

דוממות ונדהמות כהלומות רעם עמדו שתי הנשים תחתיהן בצאת הדברים האלה מפי הרופא, ועיני שתיהן הפיקו שממון. הן ידעו מאד מכבר, כי אחרית כזאת נשקפה לידיד ביתן, ובכל זאת היתה להן הבשורה הזאת, על דבר יום מותו כי קרוב הוא, כשואת פתאום. כשני רגעים עמדו כה תחתיהן מבלי דבר דבר, ובאחרונה צנחה האם שוממה על הכסא אשר לפניה, ורחל כפתה פניה ותבך בכי תמרורים…


־־־־־־־־־־־

והעיר מחלונה היא עיר־מחוז קטנה, אשר רבי בתיה הם בתי עץ שפלים מכוסים קרשים דקים, כבתי כל ערי הפרזות. רוב רחובותיה אינם רצופים אבנים, ועל כן יהפכו פני האדמה בה בימי שרב וחום לאבק סורח ובימי הגשמים לטיט ורפש המניע עד הברכים. אולם נפלאה היא העיר מחלונה מכל אחיותיה, הערים הקטנות, במעברות הקרשים אשר משני עברי הרחובות למדרך רגלים, ובגנים ובפרדסים אשר על יד רבים מבתיה, והגנים האלה ישיתו עליה לוית חן ויופי. נעים ויפה מראה העיר עוד יותר עתה, בחדש האביב. הבתים השפלים נשקפים עתה במעונות־קיץ שוקטים ושאננים מתלוננים בצל עצי פרי, עצי תפוחים ואגסים, שזיפים ודובדבניות, אשר עתה ילבינו בפרחיהם הרבים, וריחם הטוב עולה אל אף כל עובר. נחמדים למראה הם עוד יותר הרחובות הרחוקים מטבור העיר, כי שם עומדים הבתים נפרדים איש מרעהו ומגרשיהם סביבם הם גני עץ, גני ירקות ושדי תבואות, שם שקט ודממה, מנוחה ושלוה, המרנינים לב.

באחד הרחובות האלה, בחנות למיני מאכל, דגים מלוחים, חריצי חלב, מאפי תנור, מלח, בצלים, שומים ועוד כאלה, יושבת עתה לאה האלמנה, "האם המאושרה״, ובחכותה לקונים היא קושרת פוזמקי ומשתעה עם בתה, עלמה כבת חמש עשרה, חורת פנים וטובת תואר, העושה כה וכה בחנות. כן הוא, ״אם מאושרה״ קראו רבים בעיר את האשה שפלת הקומה ודלת הבשר הזאת, כי היש דומה לה בין הנשים בנות דלת העם? האם רבות מנשי האנשים החשובים בורכו בבנים חכמים המכלכלים אותן בכל והן בכבודם מתימרות, כמוה?

מה מאושרה היתה האם הזאת ומה רנן בה לבה בקבלה מבנה היקר את המכתב ההוא, אשר בו הביא לה את הבשורה הטובה, כי בימי האביב הזה יבוא אליה ואתה ישב שבועות אחדים! למן העת ההיא החלה לספור את הירחים, השבועות, הימים אשר נשארו לה עוד לחכות לו. כעבור שבועות אחדים אחר חג המצות החלה כבר להתעתר לקראתו. אחד משני חדרי מעונה הקטן קבעה לו, לבן שעשועיה, להיות למשכן לו, ותלבנהו לכבודו בסיד, ותנקהו, ותיפהו כפי יכלתה. שם הציגה גם שלחן קטן יפה ועליו פרושה מפה לבנה מעשה רוקם, אשר עשו ידי בתה, ועל החלון הרואה את פני השדה — אגני ציצים ופרחים, ועל הקיר תלויה תמונה גדולה ויפה מאד לפי דעתה, ועוד צעצועים כאלה הכינה לכבודו בחדר הזה בעזרת בתה. גם מטעמים וממתקים שונים עשתה למענו, ומחג הפסח השאירה שומן אוזים וקמח כתות מעגות המצות להכין לו מהם לביבות מטוגנות. ״ידעתי, זכור אזכר היטב, כי אוהב הוא מאד את המאכל הזה — אמרה אז אל בתה — רפה כח הוא אפרים שלנו, אך פה ינוח מעמלו, יאכל בתאוה, יתענג, וברצות ה׳ יחזק והיה דשן ורענן״. כה דברה האם המאשרה ונפשה רחצה בנחל עדנים.

אולם בימים האחרונים החלה לדאג לו מאד: בעוד אשר תמיד הסכינה לקבל מאתו מכתבים ארוכים וכמעט בכל שבוע, הניעוה בימים האחרונים מכתבים קצרים רק פעם אחת במשך שנים ושלשה שבועות. בני משפחת דוד, אשר אליהם באה תמיד להביע צערה, השקיטו רוחה באמרם, כי גם דוד מוקיר דבריו מהם בימים האחרונים, יען כי רבה היא עבודת כל תלמידי בית מדרש בימי הבחינות. ובכל זאת לא הבליגה על רוחה, געגועיה ודאגתה לבנה יקירה גברו על כל, ובמכתבה אליו שפכה לפניו רוחה ותיסרהו על הוקירו ממנה חזון. אבל מה גדל כאב לבה ומה רבתה תוגתה עתה עוד יותר, כי תחת לקבל מאתו מכתב הצטדקות כאשר קותה, לא ראתה אף צורת אות אחת ממנו זה חמשה שבועות! את אבות דוד כמעט יום יום דרשה, מה יכתב אליהם דוד, אולי יודיעם דבר על אמת בנה, ויום יום, לעת שוב בעלי־העגלות עם עגלותיהם מתחנת מסלת־הברזל, חכתה לקראתם בכליון עינים, הביטה אל הדרך מקום משם יבאו; אך מדי עברם על פניה ובנה איננו, רפו ידיה ולבה נע בקרבה מיגון ומפחד. בבית אבות דוד כבר ידעו את הסוד הנורא, ומדי בוא האלמנה אליהם, שמו להם כלם סתר פנים, לבם בקרבם בכה, נפשם השתוחחה, אך את הסוד צפנו בקרבם, ויבקשו תנחומות הבל להשקיט את רוחה על נקלה, מבלי דעת מה לעשות אחרת, והיא יצאה מאת פניהם נוגה ושוממה. ותהי רק זאת נחמתה, כי גם דוד עוד טרם בא וכי גם מאתו אין חזון נפרץ בימים האחרונים לפי דברי אבותיו.

עצובה ונוגה אנחנו מוצאים אותה גם עתה בחנותה הקטנה בהחליפה דברים עם בתה.

הלא דבר הוא — אמרה בחדלה רגע מעשות מלאכתה במחטותיה ותוריד את הפוזמקי על ברכיה ועיניה המפיקות אי־נחת הביטו אל בתה: — זמן רב כזה, זמן רב כזה! לבי ינבא לי דבר מה ולא ידעתי מה הוא. ויהי רצון מלפני ההוא אשר לא אזכה להזכיר את שמו, כי הגיון לבי יהי לטובה, ואמרי: ״אמך, בתי.

— אמן — ענתה הבת כדי לעשות רצון אמה.

האם שבה לעשות את מלאכתה, ולפעמים תשא עיניה להתבונן אל העוברים והשבים על פניה ברחוב, וגם מדי הביטה הנה והנה פעלו אצבעותיה פעולתן על פי ההרגל, כמו אין חפץ להן עוד בהשגחתה. פתאם עמדו עיניה על בית אבות דוד הנראה מרחוק לאורך הרחוב, ותקם מתחתיה ותעמוד על רגליה ותטביע עוד יותר עיניה להתבונן היטב היטב.

— הביטי נא, בתי, הביטי שמה — אמרה אל בתה בהחזיקה את כפה מעל עיניה לבלי יהי לה אור השמש השוקעת לשטן מראות נכוחה: — לי נראה, כי עגלה עמדה שם על יד ביתם, האין זאת?

הבת הביטה שמה גם היא בעיניה הגדולות והחודרות.

— כן הוא — ענתה — עגלה עומדת שם.

— כי עתה רוצי, בתי, רוצי וראי מי בא שם, אולי סרו שניהם שמה — אמרה האם ולבה נע בקרבה. — אך לא, לא יתכן כי אפרים גם הוא יסור שמה: הלא כתבתי לו, כי כבר פניתי חדר מיוחד למענו במעוני, לא יתכן. רוצי, רוצי, בתי, ושובי עד מהרה, אל תעמודי.

הבת מהרה לרוץ שמח, והאם נשארה תחתיה ולא גרעה עין מן הבית ההוא. כל רגע ורגע היה לה עתה כימי עולם מכליון נפשה, וכמו למען הכעיסה אחרה בתה לשוב, למרות מצותה. בלבה קננה עתה גם תקוה גם פחד, רעיונות בלולים התרוצצו במוחה ומרוב עצבה ורגזה התנודדו ידיה ועל בתה זעף לבה. היא חפצה כבר לנעול את דלת חנותה ללכת שמה בעצמה, כי כבר כשל כח סבלה; אך באחרונה ראתה והנה בתה הולכת וקרבה.

— דוד בא מווארשא — הודיעה הבת בשפה רפה וברוח כהה.

— דוד? — אמרה האם ברוח נפעם — והוא, אפרים שלנו?

— אפרים לא בא עמו…

— שבי פה! — אמרה האם בחרדה ולא יספה, ומבלי התמהמה עוד אף רגע זנקה ממקומה ותמהר אל הבית ההוא, אשר משם משפטה יצא, לחיים או למות…


־־־־־־־־־־

קול נהי האלמנה נשמע גם ברחוב, והמשוטטים בחוץ עמדו על יד החלונות, ובמהירות־החץ עברה השמועה בין כלם, כי אפרים העלוי לפנים — מת. רבים מהם נדו לשבר האלמנה הגדול כים, לב רבים רגז לצרת נפשה וישוממו ויתעצבו מאד על פרח החמד, אשר בעודנו כאבו נקטף, ובעמדם באגודה אחת ברחוב, הביע איש איש מהם לרעהו את צערו על האי שופרא דבלי בעפרא. אך בין כל העומדים האלה נמצא איש אשר שונה היתה דעתו תכלית שנוי מדעת רבים, והוא חצי מלמד וחצי מגיה מטהר ומתקדש תמיד. הוא שמע בנחת את דעות כל אנשי האגודה, ואחרי כן הוציא את קופסת־הטבק מחיקו, ויריח ממנה במלא נחיריו, ויעביר את מטפחתו האדומה על פניו ויאמר: — "הנכם מצטערים, אחים, על כלי חמדה כזה שנשבר בלא עתו. על דא, ודאי אצטער גם אני, אך הלא האלהים עשה זאת, למען יהיה מוסר לרבים. קרבן חטאת הוא זה, והם הם מתחייבים בנפשו — הוסיף בהראותו באצבעו על בית אבות דוד: — זכור אזכור בהיות אפרים ילד שעשועים, בן תורה, אשר בו התברכו אבות בעירנו, אך הם מכרוהו לעקר, הם הטוהו והתעוהו בתהו להיות "משכיל״, כופר, והתורה חגרה עליו אז שק, והנה זאת היא אחריתו, כי בדמי ימיו ירד שאולה, ועליו אני קורא את הכתוב: ״עשוק אפרים, רצוץ משפט, כי הואיל הלך אחר צו״. לו חי באמונתו, לו הגה בתורה ויאהבנה תמיד, או אז ראה חיים ויאריך ימים, כי "עץ חיים היא למחזיקים בה״ כתיב, ועתה עשוק הוא אפרים מאמו הבוכה עליו, רצוץ משפט אלהים, כי הואיל הלך אחר צו אלה המשכילים המסיתים והמדיחים, אוי ואבוי! אך הבה, אחים, נבואה אל בית המדרש, כי כבר הגיע זמן קריאת שמע של ערבית״.

כן דבר האיש, בנשאו מרום עיניו ויבט אל הככבים אשר כבר התנוצצו פה ושם ברקיע השמים. והעומדים סביבו החרישו ולא ענו דבר, אך מחזות פניהם ועיניהם נשקפה כמו שאלה חרישית: מי יודע, אולי באמת הצדק אתו?…