מַקֵּל יָבֵשׁ, נָעוּץ בָּאֲדָמָה

עַל־יַד אָפוּן (זֶה הִשְׂתָּרֵג עָלָיו

וַיְכַס מַעֻרֻמֵּי תוֹמְכֵהוּ בְּעָלָיו),

אָמַר לוֹ פַּעַם לָאָפוּן: "כַמָּה

עָלוּב הָיִיתָ, חֲבִיבַי,

לוּלֵא מַשְׁעֵן לְךָ אָנֹכִי! אָז לֹא שַׂשְׂתָּ

כֹּה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה אַף לֹא הִתְנוֹסַסְתָּ

כַּיוֹם בִּירַק עָלִים וּבְצִיצֵי־חֵן וּצְבִי,

כִּי עַל הָאָרֶץ אָז אִבֶּיךָ הִשְׁתַּטָּחוּ

וּבָאָבָק עָלֶיךָ הָכְפְּשׁוּ וְנֶאֱלָחוּ".

– “יָפֶה דָּרַשְׁתָּ” – הָאָפוּן הֵשִׁיב:

"אוּלָם חוֹשְׁבַנִי, כִּי כְדַאי

הָיָה לְךָ לִזְכֹּר, אָדוֹן נָדִיב,

כִּי אִלּוּלֵא כַּלְבוּשׁ כִּסּוּ אוֹתָךְ עָלַי,

אֲזַי

נִגְלָה לֹּכָל מַה שֶּׁהִנְּךָ זֶה כְבָר –

מַקֵּל יָבֵשׁ לֹא תֹאַר לוֹ וְלֹא הָדָר".