בְּיוֹם אָבִיב בָּהִיר בַּגָּן

עַל גִּבְעוֹל דָּקִיק וָרַךְ,

עָמַד־לוֹ זְבוּב בַּטְלָן

וַיִּתְנוֹעֵעַ לְרוּחַ צַח,

הִתְנוֹעֵעַ לַהֲנָאָה;

וּמִנֶּגֶד לוֹ רָאָה

דְּבוֹרַת־פָּז עַל צִיץ טוֹרָחַת.

– הוֹ, כַּמָּה אַתְּ מוּזָרָה,

דְבוֹרָתִי, – הַזְּבוּב קָרָא –

עִם כָּל עֲמָלְךָ גַּם יָחַד!

הַגִּידִינִי:

הַאֻמְנָם אַתְּ תַּאֲמִינִי,

כִּי יָמִים עַל שָׁבוּעוֹת

זֶה כֹּחֵךְ בָּךְ יַעֲמֹד

כֹּה לִטְרֹחַ, לַעֲבֹד?

אָנֹכִי, לְמָשָׁל,

לַמִּשְׁכָּב וַדַּאי נָפַלְתִּי

לוּ כָמוֹךְ רַק יוֹם עָמַלְתִּי.

וּבִכְלָל,

לָמָה הוּא כָּל הֶעָמָל

זֶה הָרָב,

אִם אֶפְשָׁר גַּם בִּלְעָדָיו

לְהִתְקַיֵּם יָפֶה מְאֹד?

כְּלוּם טָרַחְתִּי מֵעוֹלָם?

וּבְכָל־זֹאת

מִמֵּיטַב הַמַּעֲדַנִּים,

מִמִּבְחַר הַמִּשְׁמַנִּים,

שֶׁיָּכִינוּ בְנֵי־אָדָם,

קֹדֶם כֹּל אֲנִי אֶטְעַם…

וְאֶצְלָם הַמַּטְעַמִּים

כֹּה רַבִּים הֵם לִפְעָמִים,

עַד כִּי לֹא אֵדַע מַה לִּי

אֶבְחֲרָה לְמַאֲכָלִי.

אָכֵן לֹא אַרְבֶּה חֲשֹׁב,

אָעוּף הֵנָה, אָטוּס שָׁמָּה

וּמִכֹּל מְעַט אֶטְעָמָה,

עַד תִּמְלָּא כְרֵסִי כָּל טוֹב.

אָז אָעוּף וְאֶעֶמְדָה

עַל פָּנָיו שֶׁל בֶּן־אָדָם

וּלְקִנּוּחַ סְעֻדָּה

אָמֹץ לִי גַם נֵטֶף דָּם…

וּכְטוֹב עָלַי לְבָבִי

אַחֲרֵי אָכְלִי וְשָׂבְעִי,

אָעוּף לִי קְצָת בָּאֲוִיר,

אֲשַׂחֵק בְּאוֹר הַיּוֹם

אַף אֵתֵן קוֹלִי בַשִּׁיר:

“זִים־זוּם־זוֹם! זִים־זוּם־זוֹם!”

וכִי אִיעַף אֶעֱמֹד, לָנוּחַ

עַל גִּבְעוֹל דַּק וּבָרוּחַ,

אֶתְנוֹדֵד לַהֲנָאָתִי,

אוֹ אָנוּמָה אֶת שְׁנָתִי

וְאַחֲלִיפָה אֶת כֹּחִי…

הִנֵּה־כֵן חַי אָנֹכִי

חַיֵּי עֹנֶג, גִּיל וָנַחַת,

בְּלִי דְאָגָה וּבְלִי יְגִיעָה,

לֹא כָמוֹךְ, הָעֲנִיָּה,

הַטּוֹרַחַת

בְּלִי מָנוֹחַ,

עַד בְּלִי הִשָּׁאֵר בָּךְ כֹּחַ

לֶאֱכֹל גַּם אַחַר־כָּךְ

אֲרוּחַת־עָמָל שֶׁלָּךְ…

וַחֲבָל

לִי עָלַיִךָ, דְּבוֹרָתִי;

לוּ שָׁמַעַתְּ לַעֲצָתִי,

לַעֲצַת זַמְזוּם…

– אֲבָל

לֹא אֲקַנֵּא בְךָ כְּלָל וּכְלָל

– שִׁסְּעַתּוּ הַדְּבוֹרָה פִּתְאֹם –

וְאַךְ־צְחוֹק לִי תַעֲשֶׂה כַיוֹם

בְּנוּדְךָ לִי בְּרַחֲמָנוּת –

שָׂנֵאתִי לֶחֶם הָעַצְלוּת

וְאָשְׁרִי אֶמְצָא אַךְ בֶּעָמָל

וּבַעֲבוֹדָה לִי שִׂמְחַת־גִּיל.

חֲלִילָה לִי מִהְיוֹת טַפִּיל,

זֶה עַל עֲמַל זָרִים הוּא חַי,

אֵין חֵטְא כָּבֵד מִזֶּה בְּעֵינַי.

וְלֹא אֶתְמַהּ הַפַּעַם כְּלָל,

בְּשָׁמְעִי, כִּי אַךְ קָלוֹן תִּנְחַל

מִבְּנֵי אָדָם,

כִּי יִשְׂטְמוּךָ

וִיגָרְשׁוּךָ

בְּחֶרְפָּה מִמְּעוֹנוֹתָם.

אָנָּא אֵפוֹא הַנִּיחָה לִי,

חֲשֹׁךְ דְּבָרֶיךָ לַעֲצֵלִים,

וַאֲנִי כָּל־עוֹד הָרוּחַ בִּי

יְהִי חֶלְקִי עִם הָעֲמֵלִים.