בְּגֶזַע עֵץ נִיבָיו לָטַשׁ
חֲזִיר־הַבָּר;
רָאָה זֹאת הַחֲמוֹר, נִגַּשׁ
אֵלֵיהוּ וַיֹּאמַר:
"הַגִּידָה, אָח:
מָה סַכָּנָה
נִשְׁקֶפֶת לָךְ,
כִּי לַהֲגַנָּה
תִּתְכּוֹנֶן־כָּךְ?
סָבִיב סָבִיב מֶבַּטִי־תָר
וְאֵין אֲנִי רוֹאֶה כָּל צָר…"
– "כְּשֶׁהַצַּר קָרוֹב, כְּבָר אֵין
עֵת לַהֲגַנָּה לְהִתְכּוֹנֵן" –
הֵשִׁיב חֲזִיר־הַבָּר:
"רַק זֶה יָכוֹל לָבֶטַח שְׁכֹן,
מִי שֶׁתָּמִיד הִנּוֹ נָכוֹן
לְקַדֵּם פְּנֵי הַצָּר…"