הַטַּבָּחָה חַגִּית

נִגְּשָׁה לְהָכִין אֶת אֲרֻחַת הַצָּהֳרַיִם;

לָקְחָה אֶת הַפַּרְגִּית,

אַתְּ הַשְּׁחוּטָה

וְהַמְּרוּטָה,

שִׁסְּעַתָּה מִגַּבָּה, הוֹצִיאָה הַקְּרָבַיִם,

הֵסִירָה הַכָּבֵד, הַקֻּרְקְבָן חִתְּכָה,

הִתִּיזָה אֶת הָרֹאשׁ, כָּרְתָה אֶת הַכְּרָעַיִם,

גָּזְרָה מֵהֶן הַצִּפָּרְנַיִם

וּלְאַרְבָּעָה נְתָחִים אֶת הַגּוּפָה נִתְּחָה,

וַתָּשֶׂם הַבָּשָׂר בְּתוֹךְ סִיר־מַיִם

לִשְׁרוֹת אוֹתוֹ, כַּדִּין, וְאֶת הָרֹאשׁ עִם הַמֵּעַיִם

הִשְׁלִיכָה לָאַשְׁפָּה. מִהֵר

אֵלֵימוֹ כֶּלֶב הֶחָצֵר

וַיֹּאכְלֵם בְּתַּאֲוָה. אַחַר

לִקֵּק שְׂפָתָיו בְּעֹנֶג וַיֹּאמַר:

"אָכֵן חַגִית זוֹ טַבָּחָה

כַּהֲלָכָה!

הִיא מֵיטִיבָה כֹּה מַטְעַמִּים עֲשׂוֹת!"

שָׁעָה קַלָּה חָלְפָה,

חַגִית זוֹ בֻּלְבּוּסִין קָלְפָה

וְלָאַשְׁפָּה זָרְקָה אֶת הַקְּלִיפּוֹת.

הַכֶּלֶב חָשׁ גַּם אֲלֵיהֶן,

אוּלָם הֵסֵב בְּרֹגֶז אֶת אַפּוֹ מֵהֶן

וַיֹּאמֶר "לֹא אָבִין מָה זֶה הָיָה לָהּ

לַטַּבָּחָה שֶׁלָּנוּ! בַּתְּחִלָּה

הֵכִינָה מַטְעַמִּים לְשֵּׁם וְלִתְהִלָּה,

עַתָּה לְגַמְרָהּ הִיא נִתְקַלְקְלָה

וְהָכֵן תָּכִין מַאֲכָלִים תְּפֵלִים!.."

אוּלָם חַגִית לֹא שָׂמָה לֵב

לְדִבְרֵי הַכֶּלֶב הַזּוֹעֵף

וּלְפִי טָעֲמָהּ הֵכִינָה אֶת הַתַּבְשִׁילִים.

אָכְלוּ בְּנֵי הַבַּיִת אֶת הָאֲרֻחָה

וּלְחֵךְ כֻּלָּם הִיא נָעֲמָה,

וַיְּהַלְלוּ כֻלָּמוֹ אֶת חַגִּית הַטַּבָּחָה

עַל טוּב טַעְמָה.