הַקּוּקִיָּה קִנְּאָה מְאֹד

בְּצִפֳּרִי הַשִּׁיר

וַתְּנַס חָכְמַת הַשִּׁיר לִלְמֹד

גַּם הִיא מִפִּי זַרְזִיר,

אוּלָם לְלֹא כָּל הַצְלָחָה.

וַתֹּאמֶר בַּאֲנָחָה:

"אָכֵן

כָּל הַלּוֹמֵד זָקֵן

אֵינוֹ רוֹאֶה בְרָכָה

בְּתַלְמוּדוֹ. אֲבָל

אִם אֵין תִּקְוָה, כִּי עוֹד אוּכַל

אֲנִי עַצְמִי זְמִירוֹת לַנְעִים,

הֲלֹא יוּכְלוּ בָנַי לִלְמֹד

מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבוֹת זֹאת

מִפִּי טוֹבֵי הָאֳמָנִים

אֲשֶׁר בֵּין כָּנְפֵי־הָרְנָנִים,

וְכִמְנַגְּנִים מְצֻיָּנִים

יִהְיוּ לִי הֵם,

בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם,

לִמְקוֹר רֹב נַחַת וַעֲדָנִים".

וְלְמַעַן יִתְדַּבְּקוּ אָזְנֵי בָנֶיהָ

מִשַּׁחַר יַלְדוּתָם בְּדִבְרֵי שִׁירָה,

בְּקִנֵּי עוֹפוֹת־זִמְרָה הֵטִילָה אֶת בֵּיצֶיהָ.

וַתָּטֶל כֹּה עָלֵימוֹ גַּם אֶת הַדְּגִירָה

שֶׁל אֶפְרוֹחֶיהָ עִם כָּל צַעַר גִּדּוּלָם.

אוּלָם

תִּקְוַת הַקּוּקִיָּה הָיְתָה לָהּ גַּם עַכְשָׁיו

אַךְ לְאַכְזָב:

בְּכָל בָּנֶיהָ אַף מְאוּמָה לֹא דָבַק

מִלֶּמֶד זִמְרָתָם

שֶל אוֹמְנֵיהֶם רַבֵּי־הַשִּׁיר, וְרַק

“קוּקוּ” קְרֹא יֵדְעוּ, כְּהוֹרָתָם,

(אֵין בָּזֶה כָּל פֶּלֶא –

לֹא לַנְעִים זֶמֶר נוֹצְרוּ אֵלֶּה)

אַךְ תַּחַת זֹאת לְאִמָּם הֵם יִתְנַכֵּרוּ;

וִיגֹון הַמִּסְכֵּנָה מִי זֶה יַבִּיעַ?

אָכֵן בָּהּ הֶאָשָׁם כִּי כָּכָה לָהּ הִגִּיעַ:

אֵיךְ הַבָּנִים כְּאֵם אוֹתָהּ יַכִּירוּ,

אִם תּוֹךְ קִנֵּי זָרִים מִיַּלְדוּתָם גָּדַלוּ

וְרַק אוֹמְנִים נָכְרִים בְּחִנּוּכָם טִפַּלוּ?