נִקְמַת שִׁמְשׁוֹן / מיכה יוסף לבנזון

גדולה נקמה שנתנה בין שתי שמות

שנאמר: אל נקמות ה'

(סנהדרין צב, ב )

אֶל מִזְבַּח דָּגוֹן הַסְּרָנִים לִפְלֶשֶׁת

בִּצְחוֹק בֶּן-מָנוֹחַ לִרְאוֹת נִקְהָלוּ;

שָׁם נִדְמֶה עַתָּה קוֹל חִצִּים וָקֶשֶׁת

אַךְ קוֹל נָקָם נִשְׁמָע, הוֹלְלִים יִצְהָלוּ.

וּבְצַוָּאר עָתָק יַבִּיעוּ גָבוֹהַּ:

"נִרְדָּם אֵל עִבְרִים, לֹא יוּכַל יוֹשִׁיעַ;

וַיּוּכַל לוֹ דָגוֹן – אַךְ הוּא אֱלֹהַּ!

וַיֵּרְדְּ גִּבּוֹר עַמּוֹ, עֻזּוֹ הִכְרִיעַ".

וּבְגִיל וּבִטְחָה שָׁם כֻּלָּם יָרֹנּוּ;

"חָת קָשֶׁה מִשְּׁאוֹל, כָּלָה עַז מִמָּוֶת,

מִגְבוּרַת יָדוֹ כִּמְעַט קָט תַּמּוֹנוּ,

שָׁבְתָה נַאֲקַת חָלָל, אָפְסָה עַצֶּבֶת".

הָעָם כִּשְׁלֹש אֶלֶף בַּגַּג נֶאֱסָפוּ,

אֶת מַחֲרִיב אַרְצָם לִרְאוֹת נוֹעָדוּ;

הוּא רֻתַּק בַּזִּקִּים, יָדָיו יָעָפוּ,

אַךְ גֶּשֶׁת עָדָיו עוֹד יִירְאוּ יֶחֱרָדוּ.

כֵּן אֲרִי בַּסּוּגָר, חָח עַל אַפָּיִם,

וּכְבָר יִכְרַע דּוּמָם, נִלְכַּד בָּרֶשֶׁת;

אַךְ רֹאשׁוֹ יָנַע, אַךְ יִלְטֹש עֵינָיִם

עוֹד יֵחַת שׁוֹבֵהוּ יִירָא מִגֶּשֶׁת.

בֵּין הֲמֻלּוֹת אוֹיֵב קוֹל נַהֲמַת קָמִים

בִּלְזוּת שִׂפְתֵי צָר כִּי יִשְׂמַח שָׂמוֹחַ;

שָׁם נִצָּב שִׁמְשׁוֹן בֵּין עַמּוּדִים רָמִים

וּבְאֵין אוֹנִים עוֹד, בִּזְרוֹעַ לֹא כֹחַ.

בִּן לַיְלָה הַהוּא שֵׂיבָה בּוֹ זָרָקָה

וּשְׂעָרוֹ הִלְבִּין אַךְ הֵחֵל צַמֵּחַ;

וּשְׂפָתָיו יִקְפֹּץ, נַפְשׁוֹ הִתְאַפָּקָה

וּלְחָיָיו הִלְבִּינוּ כִּפְנֵי יָרֵחַ.

בָּאַתְהוּ הָעַזָּה בִּמְצוּקוֹת גֶּבֶר

אַךְ שָׁלוֹם עַל פָּנָיו – נוֹרָא מִדְּאָבָה;

כֹּה יַעֲמוֹד הַגִּבּוֹר דּוּמָם כַּקֶּבֶר,

כִּדְמִי הַר-אֵשׁ טֶרֶם יַחֲצוֹב לֶהָבָה.

הֵילִילִי, בַּת יַעֲקֹב, צַעֲקִי מִשְּׁפָיִים,

תּוֹפְפִי עַל לִבֵּךְ, אַף גֹּזִי הַשָּׂעַר;

הֵן רוֹדֵד אֲרִי וּמְשַׁסְּעוֹ כִּגְדָיִים

זֶה גִּבּוֹר יֻלַּד בָּךְ מִשְׂחָק לַנָּעַר.

הֲזֶה אֵל-גִּבּוֹר וּנְזִיר אֵל מֵרָחֶם,

נוֹרָא כָּרֶצַח אַף אָיֹם כַּזָּעַם;

וַיַּסַּע שַׁעַר וָדֶלֶת עַל שֶׁכֶם

וַיַּךְ רֹאשׁ צָרָיו כַּבָּרָק וָרָעַם?

זֶה שִׁנֵּי אֲרָיוֹת יָדוֹ נָתָצָה;

אֵיךְ בַּת אֵל נֵכָר מִבְּנוֹת לִפְלֶשֶׁת

אֵיְך דִּכְּאָה חַיָּתוֹ, אוֹנוֹ רָעָצָה,

אֵיךְ מַחֲמָאוֹת פִּיהָ שָׂמָה לוֹ רֶשֶׁת!

לִיפִי עֵינָהּ הִבִּיט לַהֲדַר הַמֵּצַח

וּבְחֵיקָהּ נִלְכַּד, אֶת נַפְשׁוֹ שָׁבָתָה!

לֹא יָדַע כִּי יֶאֱרוֹב בִּלְבָבָהּ רֶצַח,

בִּנְשִׁיקוֹת פִּיהָ סוֹד לִבּוֹ מָצָתָה.

אָז גִּלְּחָה רֹאשׁוֹ אַף עֵינָיו נֻקָּרוּ,

"הוֹי! – קָרָא שִׁמְשׁוֹן: – הֵן אוֹר אֵין לַשֶּׁמֶשׁ!

גַּם מוֹצָאֵי בֹקֶר לֹא לִי יִנְהָרוּ

צָהֳרַיִם לִי אֹפֶל, יוֹם אוֹר לֵיל אֶמֶשׁ!

אַךְ חֹשֶךְ מִסָּבִיב, אַךְ חֶשְׁכַּת לַיִל!

וּנְעִימוֹת אוֹר חַיִּים לֹא אֶרְאֶה נֶצַח;

אוֹר עֵינַי לָקַחַתְּ, כָּל אוֹן וָחַיִל,

חוּסִי! וּבְעַצְמוֹתַי שִׁלְחִי גַּם רֶצַח.

הַדְלִילָה אַתְּ? – זוֹ אֹהַב מִבַּת עָיִן

הַגְמוּל אַהֲבָתִי הוּא? אִם כֹּה תִּגְמֹלִי?

לָמָּה לִי חַיִּים אִם אוֹר עֵינַי אָיִן?

הָמִיתִי גַּם אוֹיְבֵךְ – הֲלֹא תַּחְמוֹלִי"!

כֵּן לָהּ הִתְחַנֵּן עֵת עֵינָיו עֻוָּרוּ.

אַךְ עַזָּה חֲמַת צָר, מִשְּׁאוֹל קָשָׁתָה,

לֹא הָרְגוּ אוֹיְבָם, אִישׁ חֶרְמָם שָׁמָרוּ,

לֹא עוֹד לָשׂבַע בּוֹ עֵינָם רָאָתָה.

בִּנְקַם הָרֶצַח כִּי נִקְּרוּ עֵינַיִם

עוֹד צַחֵק לִפְנֵיהֶם אוֹתוֹ הִצִּיגוּ;

וּלְנֶפֶשׁ אִישׁ עִוֵּר וּרְפֵה יָדַיִם

מֻכָּיו וַעֲשׁוּקָיו עַתָּה יַלְעִיגוּ.

מִנִּקְרֵי עֵינָיו בַּלָּהוֹת הִשְׁקִיפוּ –

בִּלְבָבוֹ אֵשׁ תָּפְתֶּה כָּלָה וָקֶרֶץ;

גִּידָיו כִּפְתָנִים מֵי רֹאשׁ בּוֹ יַרְעִיפוּ

וּלְקֶבֶר אָפֵל לוֹ הָיְתָה הָאָרֶץ.

מָה כִּמְנָת חֶלְקוֹ אֲיֻמָּה נוֹרָאָה!

עִוֵּר, אֵין אוֹנִים, אַסִּיר בִּידֵי צָרִים;

אִישׁ אֵלֶּה קָרוּהוּ לֹא יִירָא רָעָה,

כִּי כִלָּה בוֹ אֵל כָּל-חִצָּיו אַכְזָרִים.

כָּל עָנְיוֹ לֹא יָחוּשׁ וּכְאֵב עֵינָיִם,

לֹא לַעַג וָבוּז וּצְחוֹק צַר מִנֶּגֶד;

לֹא כֹחוֹ כִּי סָר לֹא מַרְפֵּה יָדָיִם

אַף לֹא הָאַהֲבָה כִּי בָגְדָה בוֹ בֶּגֶד.

מַה לּוֹ אַהֲבָה, מָה עֵינַיִם וָכֹחַ?

מֵתוּ כָּל מוֹרָשָׁיו, תַּמּוּ לִגְוֹעַ!

אַךְ רֶגֶשׁ אֶחָד בּוֹ יִקְדַּח קָדֹחַ,

וּבְלִבּוֹ הַמֵּת אַךְ רֶגֶשׁ זֶה יִנּוֹעַ.

הַנְּקָמָה הִיא! חֹם לִבּוֹ הִיא הִבְעִירָה,

הִיא רוּחַ אַפּוֹ, הִיא בוֹ נִשְׁמַת חַיִּים;

לָכֵן לֹא נִפֵּץ גֻּלְגָּלְתּוֹ הַקִּירָה,

מַחֲנַק אֶל צַוָּאר לֹא שָׂם בִּנְחֻשְׁתַּיִם.

אֵיךְ יִבְחַר מָוֶת וְהֵם לֹא גָוָעוּ?!

אִם עוֹד קָדְקֹד צָר יָדָיו לֹא רָעָצוּ?!

קוֹל נִקְמַת אוֹיֵב אָזְנָיו שָׁמָעוּ

וּבִדְמֵי כֻלָּם רַגְלָיו לֹא רָחָצוּ.

עִוֵּר גַּם חַלָּשׁ כַּמֵּת בֶּאֱשׁוּן קָבֶר

מַה יוּכַל יַעַשׂ וּזְעוּמָיו יֹאבֵדוּ;

לוּ צַוּוֹת יוּכַל אֶל רַעַם וָדָבֶר

אוּלַי צָרָיו אֵלֶּה אָז יִכָּחֵדוּ.

אָז גִּידֵי יָדָיו שׂרָגוּ מִזָּעַם

וּבְחֵמָה נֶאֱלָמָה חָרַק שִׁנָּיִם;

וַיְפַלֵּל אֶל אֵל: “חַזְּקֵנִי הַפַּעַם!”

וּבְיָדָיו לָפַת עַמּוּדִים הַשְּׁנָיִם:

"הָהּ! מִשְּׁתֵּי עֵינַי אִנָּקְמָה נָא אַחַת!

מִנַּהֲמַת לִבּוֹ שָׁאַג בֶּן מָנוֹחַ –

עִם אוֹיְבַי גַּם יַחַד אֵרְדָה לַשַּׁחַת".

וַיַּט חִישׁ אֶת הַעַמּוּדִים בְּכֹחַ.

פֶּתַע נַאֲקַת חָלָל, אֶנְקַת מוּמָתִים

בִּנְפוֹל הַבַּיִת אֶל אָזְנוֹ מַגַּעַת;

אִם הוּא לֹא יַחַז חֵיל צָרִים נִצְמָתִים

אַךְ קוֹלוֹת רַב פֶּגֶר אָזְנוֹ שׁוֹמַעַת.

גַּם הוּא נָפַל חָלָל בֵּין בִּתְרֵי צָרָיו,

אַךְ לַמָּוֶת כָּזֶה נַפְשׁוֹ צָמָאָה,

כִּי יִרְעַץ גַּם מוֹתוֹ רֹאשׁ פְּרָעוֹת עָרָיו,

וּבְתִתּוֹ קוֹל נָקָם – נַפְשׁוֹ יָצָאָה.