בָּא גָד! חֲתוּלָתָהּ שֶׁל הַסָּבָה חַנָּה

יַלְדָה בְּכָרֵס אֶחָד שִׁשָּׁה…

לִבָּהּ הַטּוֹב שֶׁל הָאִשָּׁה

יִרְאַת הָאֱלֹהִים לֹא נְתָנָהּ

אֶת הַגּוּרִים הַמְּסַכֵּנִים מִתַּחַת

אִמָּם הָעֲלוּבָה בְּעוֹדָם עִוְּרִים לָקַחַת

וּלְהִשְׁלִיכָם כַּדֹּמֶן אֶל הַבּוֹר כֻּלָם,

כְּנֹהַג בְּנֵי־אָדָם מֵאָז וּמֵעוֹלָם.

אָמְנָם סָבְתָּא חַנָּה יָדְעָה

כִּי חֶבֶר חֲתוּלִים אֲשֶׁר כָּזֶה עָלוּל

בַּבַּיִת לְחוֹלֵל שַׁעֲרוּרֹות בְּלִי־גְבוּל;

אַךְ הִיא הִתְנַחֲמָה, כִּי יַעַל בְּיָדָהּ,

אַחַר שֶׁיִּגָמְלוּ, לְחַלֵּק אוֹתָם

בְּבָתֵּיהֶם שֶׁל מַכָּרִים –

וַתַּחֲלֵט לְחַיּוֹתָם.

וַיִּוָּדַע לָעַכְבָּרִים

כִּי בַחַיִּים גּוּרִים אֵל נִשְׁאָרִים –

וַתֹּאחֲזֵם אֵימָתָה:

שִׁבְעָה טוֹרְפִים עָלֵימוֹ, הָהּ מֵעָתָּה!

הֵן אַחֲרִיתָם עֲדֵי אֹבֵד,

אִם לֹא יֵדְעוּ בְּעוֹד מוֹעֵד

לִמְצֹא עֵצָה, אֵיךְ לְמַלֵּט

נַפְשָׁם מִצִּפָּרְנֵי פְּרִיצֵי חַיּוֹת הַלָּלוּ

הָאַכְזָרִים,

שֶׁעוֹד מְעַט הֲלֹא יִגְדָּלוּ

וְיֶאֶרְבוּ לָהֶם מִכָּל הַעֲבָרִים.

וּבְחֶרְדָּתָם מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה,

הַמִּתְקָרְבָה לָבוֹא, הֶחְלִיטוּ לֵאָסֵּף

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה בַּמַּרְתֵּף

לַמּוֹעָצָה, שָׁבָה יֻרְשׁוּ לְהִשְׁתַּתֵּף

(לְפִי הַתַּקָּנָה,

הַמְקֻבָּלָה זֶה כְבָר לִשְׁעַת חֵרוּם אֶצְלָם)

רַק אֵלֶּה, שֶׁזְּנָבָם אָרֹךְ כְּכָל גָּדְלָם.

סִמָּן הוּא בְּיָדָם: כְּכָל אֲשֶׁר זְנָבוֹ

שֶׁל מִי מֵהֶם יִגְדָּל,

כֵּן יִרֶב גַּם שִׂכְלוֹ וְרֹחַב לְבָבוֹ;

וּמִי אֲשֶׁר גָּרַם לוֹ רֹעַ הַמַּזָּל

לְהִזָּנֵב,

לוּ גַם בַּקְרָב עִם הָאוֹיֵב, –

גַּם חָכְמָתוֹ נִסְרָחָה.

תֹּאמְרוּ: לְרֹחַב לֵב זָנָב מָה עִנְיָנוֹ? –

אַךְ כְּלוּם לֹא נוֹהֲגִים לְעִתִּים גַּם אָנוּ כָּכָה,

לְפִי בִּגְדּוֹ שֶׁל גֶּבֶר אוֹ לְפִי זְקָנוֹ

לָדוּן גַּם עַל שִׂכְלוֹ? לָכֵן לֹא לָנוּ שְׂחוֹק

לִמְשׁוּגָתָם שֶׁל אֵלֶּה; וְהַחֹק,

הֲלֹא נֵדַע,

הוּצָא אַךְ מִדְּאָגָה לִשְׁלוֹם כָּל הָעֵדָה,

לְבַל יַתְעוּהָ בַּעֲלֵי דֵעָה קְצָרָה

בַּעֲצָתָם הַנִּבְעָרָה

וְלֹא תִמְצָא לָהּ אָז מִפְלָט מִן הַצָּרָה.

וּבְכֵן וַיְהִי בַחֲצִי הַלַּיְלָה, וּבְזָוִית

אַחַת שֶׁל הַמַּרְתֵּף, שָׂם תַּחַת הֶחָבִית

הַהֲפוּכָה עַל מַעֲשֵׂי חָלָב,

קְהַל הָעַכְבָּרִים לְמוֹעֵצָה יָשָׁב.

וּפֶתַע וְהִנֵה בֵינָם קְצוּץ־זָנָב! כִּרְאוֹת

אֶת זֹאת

עַכְבָּר צָעִיר אֶחָד,

לֹא הִתְאַפֵּק וַיֹּאמֶר בַּלָּאט לִשְׁכֵנוֹ הַשָּׂב:

– "מָה פֵּשֶׁר הַדָּבָר הַזֶּה? כֵּיצַד

בָּא בְּסוֹדֵנוּ מְחֻסַּר־זָנָב?

צָרִיךְ לְהוֹצִיאוֹ מִכַּאן מִיָּד!

הֲלֹא קַיָּם אֶצְלֵנוּ חֹק

לִשְׁעַת חֵרוּם, כִּי בִּיש־גַּדָּא,

זֶה עַל זְנָבוֹ שְׁמֹר לֹא יָדָע,

לֹא יֵשֵׁב בְּמוֹעֵצוֹת אִתָּנוּ פֶּן…" – שְׁתֹק! –

שִׁסְּעָהוּ זֶה: "כָּל זֹאת יָדַעְתִּי גַם אֲנִי,

אַךְ הָעַכְבָּר הַזֶּה הוּא שׁוּשְׁבִינִי."