בְּעִיר עֶקְרוֹן אֲשֶׁר לִפְלֶשֶׁת לְפָנִים,
הָיֹה הָיָה אֱלִיל וּבַעַל־זְבוּב שְׁמוֹ,
אֲשֶׁר הִגִּיעַ עַד רָחוֹק שִׁמְעוֹ
כְּאוֹרָקֶל שֶׁדְּבָרַיו כֻּלָּם נֶאֱמָנִים.
וּמִן הָאֲרָצוֹת כֻּלָּנָה מִסָּבִיב
הָיוּ בָאִים לִדְרֹשׁ בּוֹ וְלִשְׁאֹל מִפִּיו
עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בְּכָל דָּבָר וּבְכָל עִנְיָן,
וְהוּא הִשְׂכִּיל לָשִׁיב בְּדַעַת וּתְבוּנָה
וַעֲצָתֵהוּ – אֹמֶן אֱמוּנָה.
הָכֵן הָיוּ מַרְבִּים לָבִיא לוֹ גַּם אֶתְנָן:
זָהָב וָכֶסֶף, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן
עִם זִבְחֵי־הַבְהָבִים וּקְטֹרֶת לְבוֹנָה;
וּשְׁאוֹן שִׁירֵי הַלֵּל וּמִזְמוֹרֵי תוֹדָה
מִלְאוּ חֲלַל בֵּיתוֹ, לִוּוּ הָעֲבוֹדָה.
וַיְהִי הַיּוֹם
וְהָאֱלִיל שִׁנָּה טָעְמוֹ פִתְאֹם
וַיָּחֶל אַךְ תָּפֵל לָטוּחַ:
אֵין דַּעַת עוֹד וְאֵין תְּבוּנָה בִּתְשׁוּבוֹתָיו
וְנִבְעָרוֹת כָּל עֲצוֹתָיו.
– "אֵיכָה נָבְקָה קִרְבּוֹ הָרוּחַ?
אֵיךְ הִתְבַּלְעָה כָּל חָכְמָתוֹ
וַתַּשְׁלִיכֵהוּ עֲצָתוֹ?"
כֹּה יִתְמְהוּ דּוֹרְשָׁיו אִישׁ אֶל אָחִיהוּ
וּבְעֶצֶב רֹאשׁ עָלָיו יָנִיעוּ.
אַךְ עֶצֶם הַדָּבָר הוּא כָּךְ: נָבוּב
הָיָה זֶה פֶסֶל בַּעַל־זְבוּב,
וְאַחַד הַכְּמָרִים
הָיָה בָּא אַל תּוֹכוֹ בַּלָּאט, בִּמְבוֹא סְתָרִים
וַיֵּשֶׁב שָׁם
וַיִּנָּבֵא לִבְנֵי הָעָם
חוֹכֵי דְבָרוֹ, וַיַּגֶּד לְמוֹ עֲתִידוֹת.
וּבְכֵן, כָּל־עוֹד
יֵשֵׁב בְּתוֹךְ הַפֶּסֶל כֹּמֶר מְמֻּלָּח
הַכֹּל לְמֵישָׁרִים הָלַךְ,
וְכַאֲשֶׁר יָשַׁב קִרְבּוֹ אֱוִיל
לְגֹלֶם אֵין בִּינָה הָיָה אָז הָאֱלִיל.
*
נִזְדַּמֶּן־לִי בִּימֵי חַיַּי לִרְאוֹת
– אַל יַחְשֶׁב־לִי אֱלוֹהַי גִלּוּי־סוֹד זֶה לְעָוֹן –
שׁוֹפְטִים וְרָאשֵׁי־עָם, אֲשֶׁר נָבוֹנוּ עַד מְאֹד
כָּל עוֹד הָיָה לָהֶם מַזְכִּיר נָבוֹן.