השמים זכים ממעל. וביער מרחפות רוחות שאננות ומשוחחות עם הצמחים והדשאים. האלון הרם ירכין מעט ראשו ולוחש להאויר סודות נעימים, רזי רזים; הצמרות יניעו, העלים ירעדו, והצפרים הקטנות המקננות בין העפאים, מוטלות לאט לאט כבעריסה, והן מתנועעות, ובמשובת הילדים הן נהנות ושמחות ומצפצפות בגיל. רבבות רסיסים דקים, הנראים בקרני השמש מבעד ענפי העצים, מפזזים ומטפסים במהירות נפלאה.
המיה נעימה ותנודה חרישה מסביב…
והנה קול אדיר וערב יצלצל ביער, קול איש מזמר בפה מנגינה ערבה ועצובה, הנובעת מרעש הנפש והמית הלב, והמנגינה מתפשטת לארבע רוחות היער ומפוצצת גלי האויר; המון היער נדם, האויר אסף את נשימתו, האלונים מתנמנמים כקסומים, אף עלה לא יניע, אף זלזל לא יוטל; הצפרים הקטנות שותקות ושומעות, הזמיר שותק ושומע, וגם אשה צעירה ויפה שותקת ושומעת…
היא לבדה יושבת, ומבלעדי המזמר אין איש אתה; היא יושבת נכחו כבמעגל קסם, ותט אוזן קשבת לשירתו המלאה געגועים ולחש האביונה, קולותיה יזעזעו הנימים הדקות בלבה, וישחקו בעורקיה ועצביה, כמשחק בכדור גומי.
היא מעצבת עיניה, כמו תישן ותחלום ימי עלומיה, שהיו כנור לגעגועים כאלה, ואשדות המנגינה תרדנה תוך לבה, והיא צוללת בזמרתה…
ויש אשר תפתח עיניה, ואז תציץ מהן נפש רותחת, לב רוחש ומתגעגע ועינים הלוהטות משליכות מבטן על פני המזמר היפים והמבהיקים וכרגע תתעלה על כנפי האהבה, תקנן בין שרפי מעל, עבים הדום לרגליה ואת כל אשר בארץ היא שוכחת. העבר עם מאורעותיו נצלל בתהום…
היא שוכחת ימי נעוריה הבודדים והגלמודים, הנוגים והשפלים, את חדרה הצר בדיוטה הרביעית, את כלי ביתה הפשוטים והישנים, את מכונת התפירה, מקור מחיתה האחד, את עבודתה הקשה המפרכת את הגוף ומיגעה את הרגלים, את לחמה הצר, את אנחותיה, את דמעותיה ונגינותיה העצבות בלילות.
היא מתאמצת לשכוח הכל.
והיא שוכחת את הרגע שראתה ראשונה את אלפרד, הבנקיר הנאור, מבעלי ההתבוללות, אשר שנים רבות התיפו לפניו עלמות יפות לצוד את לבו ולמשכו ברשתן, ולא עלתה בידן, כי מתון האיש מטבעו, מפלס מעגליו, מעשיו מדויקים ומוגבלים, ונזהר הוא מאד; רק מבטי עיניה הציתו אש בלבו, אש להבה המקדיח את הגוף מחממו ומבעירו; וקר הרוח הזה כרע נפל לפניה, ואז עיניו רבו זיקים, מעיו רתחו, וישבע לה שבועת אמונים, כי אהבה עזה כמות הוא אוהב אותה, ודבריו נאמנים וצרוים מאד, ואין בהם כחש.
היא שוכחת ברגע זה את יום חתונתה, ואז הנה לוּקחה פתאום מחדרה הצר לגור בחדרי הבנקיר המרווחים והערוכים ברהיטים ובכלי מעון יקרי המחיר; והיא כחולמת; סדרי חייה נשתנו מן הקצה אל הקצה, מן עולם שפל על עולם בהיר וזך שאין בו לא עבודה ולא דאגת פרנסה, אבל יש בו חיים של אהבה רבה; והיא היתה אז כרוחצת בים של עונג ועדנים, ונפשה מתפשטת ומתרחבת.
היא מסיחה דעתה מכל זאת…
ושוכחת את הגאון הפנימי, שהרגישה אז להיות אשת הסוחר הנאור, היא שוכחת את האמן בלי מצרים שהאמין בה אישה, את טוהר רוחו, את יקר מזגו, את הליכותיו הישרות אתה.
כמו נעשה נתוח בגופה, ונכרת מקום מנוחת הזכרון.
והיא שוכחת את מאקס ואלגא, שני ילדיה הנעימים והיפים, הרכים והנוגים, את עיניהם ואת גבותיהם השחרחרות המביעות חבה יתרה…
היא מתאמצת לשכוח.
היא שוכחת איך נשתנו פני בעלה, באמור לו הרופא כי היא חולה מעט וצריכה לנסוע למקום הרחצה, היא שוכחת את רגע הפרידה שהיה קשה לשניהם, איך לחצה את אלפרד אל לבו, וכמה מן האהבה הגידה אז הלחיצה הזאת; דמעות חמות נראו בפעם הראשונה בעיניו, והן זחלו על הלחיים, ונפלו טיפה אחר טיפה כרביבים על הארץ, ותבך גם היא דומם.
היא שוכחת את פרידתה מילדיה, אפרוחיה הקטנים שצפצפו “סעי בשלום”, “שובי בריאה”, ואז פרצו דמעות מעיניה, ושמו מחנק לגרונה. האם הסכינה לחיות יום אחד בלעדיהם? – הוא חפץ ללוותה למקום הרחצה, אך עבודותיו בתא הסופרים לא הרשו לו זאת.
אל תבכי קלרה – נחם אלפרד אותה לפני פרידתה – תמצאי עונג וחברה במקום הרחצה.
ואמת דבּר…
נקל מאד במקום הרחצה לכרות ברית ריעות, ולהדבק כל כך בידידות לפי שעה, כמו שהיא צריכה להאריך ולהמשך בכל ימי החיים; ושעות מעטות גורמות שם הרבה יותר משנים רבות בעיר גדולה; ולא לבד לדעת זה את זה, ולהכיר תכונותיהם ילמדו שמה, כי גם פעמים תדבקנה הנפשות לאהבה.
וקלרה היתה צעירה ויפה, ועלולה למשוך עליה עין איש…
משורר מתיאטראות, שלמד כראוי מלאכת הזחילה והביטול לפני הנשים, וסוד ההמצאה איך לקחת לבבן כי ידפוק בחזקה בחום, בא ג"כ אל מקום הרחצה, לרפאות את מכשירי השירה בגרונו.
קילוח המים פעל את פעולתו בשבועות מעטים, ומאפס עבודה התודע אל קלרה, הצהיל אליה פנים וילבבה בעינים, שהם כזרם חשמל חזק שהכל מזדעזעים לפניו.
הוא בא, ראה ונצח…
בלי כל מלחמות והתאמצות גדולה, הצליח חפצו להתגנב אל לבה, לגרש מן המקדש הזה את הכהן הנאמן ולקחת פקודתו. הלב איננו עומד במעמד אחד, כּראי הוא להחיים לבלוע כל הקוים מכל הפרצופים החדשים…
מה הוא קשר נמוסי או דתי מול דפיקת הלב ורגשותיו הדקים? הוא איננו משועבד אל איזה משפט קדום ואל איזה רצון; הוא מתכווץ, מתפשט, בלי ידיעתנו ורצוננו…
אמנם הרהורים רבים משמשו בה בתחילה ושרטו בלבה שרטת, אבל היא נסתה להצדיק את נפשה בתירוצים וחשבונות קלושים. היא שיוותה לפניה דברי המשורר החמים, המתובלים ב“דון קישוטות” נפרזה, את פניו היפים, את עיניו הלוהטות, את נפשו הרכה, את הדמיון הנלהב ואת להיטת הרגש שהצטיין בהם; והיא מתארת לפניה פני בעלה האי־נעימים ביותר, את גבו הכפוף מעט, את שערותיו הלבנות הזרויות בראשו זעיר שם, זעיר שם, את פשטותו ותכונתו הקבועה, את ריקותו הפנימית, את חסרון לחלוחית החיים, את מיעוט אהבתו לשירה…
היא זוכרת ברגע ההוא, כי בשעה שהיא תשכח תבל ומלואה בשירה מלאה התפעלות והתלהבות, לא יהנה הוא מן מנגינותיה, ולא ילך אחרי השירה והזמרה בכללן, כי בילוי זמן הן בעיניו…
זוכרת היא דבריו היבשים בלי כחל ושרק ואת הגרגרים המרים שיושיט לאיש המדבר אתו בלי צפותם בזהב, היא מעבירה את המראות האלה אחת אחת למצוא חשבון, וסך הכל יעלה לה, כי מאד הרע לעשות, באגדו ציץ פורח את עלה נובל, בקחתו לאשה אותה החפצה בחיים, בעוד שהוא כבר בא בימים, וחום רגשותיו הצטנן…
ובכן, בחשבון צדק נתנה להרגש לדכא כל מוסר כליות, ומתהום העבר שצללה בו, העלתה רק חרס, הפנינים זרקה הלאה, ונלכדה…
והשמים זכים ממעל, ביער מרחפות רוחות שאננות ומספרות להצמחים ולדשאים רזי רזים, וקלרה והמשורר יושבים שם לבדם, ומשוחחים בלחישה, שקועים הם בעולם אחר, בעולם בלתי מבואר, ונפשותיהם תתמוגגנה, אין רואה, אין שומע ואין מפריע; ויש אשר רוח מצויה רודפת אחר עלה, והודפת אותו על עלה אחר, ומקשקש ומוציא קול, והם, נרתעים מעט – ומתעוררים…
והוא מתעורר ורואה אותה, והנה היא מתרפקת עליו כעוף הזה המרפרף בכנפיו, וכנפיו נוגעות ואינן נוגעות, והנה צמותיה השחורות יורדות במקלעות על רקתה הטהורה, עיניה מזהירות כאבני אש, ונוצצות איזה הגיון נפלא, איזו תאות נפש, פניה נוהרים באור של חיים רעננים ומחלפות ראשה נופלות על צוארה הלבן והחזה המגולה.
השירה הנפלאה הזאת, הכתובה בידי היוצר, עוררה חושיו, והחל לשיר גם הוא מנגינה עצבה וערבה; והמנגינה מתפשטת לארבע רוחות היער, ומפוצצת גלי האויר, הקולות כה נעימים, כה מתוקים, עד כי משכו את השמש בכוחם…
והמון היער נדם. האלונים מתנמנמים כקסומים, עלה בל יתעורר, היער שותק ושומע, הזמיר שותק ושומע, והיא שותקת ושומעת, ותעלה על כנפי השירה, ותרחף על כנפי האהבה… והיא תקנן בין שרעפי מעלה, עבים הדום לרגליה, וכל אשר בארץ היא שוכחת…
“אהבה נסתרה”! בה יאמינו רק הנאהבים בעצמם והאהבה עורת העינים.
הכוכבים בודאי אינם מלשינים, ורוחם נאמנה בלי כל ספק, ויודעים המה הרבה הרבה מאד, לא רק עוולה אחת המה רואים, והמה מחרישים; בכל זאת יקרה מקרה, כי נער יתנה אהבים עם נערה, ואין רואה רק הכוכבים בשמים… ויש אשר כוכב יפול אל המים, ויספר נשיקותיהם להגלים, והגלים להמשוט יהמיו, והמשוט יספר להשיט, והשיט להמלח, ובאזני יָפָתוֹ המלח ישיר את השיר, וירונו את האהבה הנסתרה בחוצות ורחובות העיר".
ככה שר שאמיססא בנוח עליו רוח שיר חזק, אבל גם בחיים נחזה אמיתת הדברים האלה אשר יבואו ויורונו, כי אין נסתר מנגד בני אדם.
בשבת אלפרד אצל שולחן הסופרים, ושרעפיו נאחזים באיזה עסק מסובך, הביא אליו נושא האגרות מכתב, והוא כתוב בשפת צרפת, הכתב עגול ויפה, אבל מצוי ומורגל מאד, ולא הלשין יד הכותבת.
“ידיד כותב אליו את השורות האלה”, – אלה דברי המכתב – “ידוע ידע, כי אשתו תתעלס ותשתעשע פה במקום הרחצה, ותבלה את הזמן פה על אופן היותר טוב; אבל הרעה האחת, כי לא חפשית היא לנפשה, כי אַקטוֹר צעיר יתרועע אתה, והוא יסב לה העונג והשעשועים, אם יחפוץ להודיע יבוא בעוד מועד, בעוד יוכל לשנות הדבר…”
ככלותו לקרוא את המכתב, נס כל נטף דם מפניו, ויחורו כפני מת, עיניו הפיצו אופל ובלהות, לחץ אחז את לבו כמו במלקחים, חסם פיו, קפץ אגרופו, ויקמט את הניר; כשעה עמד נדהם כמו קפא במצבו זה, ובכל ביטול ישותו נודע לו אסונו כבכל גדלו…
“אם אמת הדבר, אז…”
אבל אין פנאי לחשוב יותר, מסע מסלת הברזל הולך תיכף גלייכנברגה… הוא יושב בהקוּפּה1 ועם תנועת הגלגלים ורעש המכונה, חלף ממנו הרעש הראשון…
“אם אמת הדבר… אז”…
“ומה אעשה אז?” השאלה הזאת דקרה בלבבו כמו ברמחים, וחייו חשבו להשבר ולהתפורר.
אך סבלנותו ומתינותו גברו עליו, והחל לחשוב בשכל קר:
אם אמת הדבר? – ואולי לא אמת הדבר? כן כן, בודאי שקר, כזב הדבר מתחילתו ועד סופו, אין כאן לא חשד ולא אבק של חשד; על מי הוציא זה הנעלם דיבה? על רעיתי אהובתי? על אם בני? אבל האם חקר ודרש היטב? האם העינים לא יוכלו להטעות? והאם לא יוכל להיות כי כותב המכתב ראה את אשתי מדברת עם איזה צעיר, (וזאת אין אסור לה בשום אופן) ויקרא אלי מרד ובגד? האם היא תבגוד בי? והראיה: מדוע לא מצא זה הריע את לבבו לדבר בפירוש, להודיעני ממי יצאו הדברים? מדוע זה הסתיר שמו? האם לא יוכל היות כי איזה לץ הציגני לחצי מהתלותיו? או האם לא יוכל להיות כי יד אחד מושחת המדות, הרגיל לפסול כל בני אדם במומו, כתב אלי את הדברים האלה? –
ויותר שהוא מעמיק חקר, סר ממנו החשד כולו, ולבו נדבק באמונת אשתו, האהובה לו יותר מחייו, והוא החל לקוט בפניו על המחשבה הרעה, הנוראה והמגואלה שהוא חשב עליה ברגע הראשון…
אמנם פתאום חלף רעיון במוחו, וכברק מחץ רקתו: “אולי בכל זאת אמת כתוב במכתב?… אולי אמת?…”
כרגע התבלעה עצתו, וראשו כמו נתון בין שכב ורכב, וחפש מנוס, בקש עזרה, ומצאה בהספרות הרומנטית היוצאת מפאריז, ששנא אותה תכלית שנאה על אשר יסלחו הכותבים וימחלו לכל החטאים, ויזידו להכאיב כל חלק טוב בהלכות המדות והמוסר, וכל ישעם וחפצם לנהל את האנושיות רק במקום טיט, חלאה וזוהמא, הם יעשו דוקא את הקדשה לקדושה, וימצאו רגש יופי רק בנשים נשקעות, וירימו על רק התאוה, השאיפות והמאויים…
“הם” – החל לפלפל – “בלי ספק מצאו המפתח לחדרי הלב של המין היפה, הסגור בשבעה חותמות, וידעו כל מסתרי הפסיחולוגיה; בכל זאת המה מחפאים על עווֹנות כאלה, ויטיפו מוסר לבעל הנעורים, לבל יהיה אץ במעשהו, להביא שואה על רעיה אומללה…”
“ואם לא יכלה קלת הדעת להזהר ברגע אחד קטן בחייה? ובנשמתה אולי יהמו סודות ורמזים נשגבים, אשר היא לבדה איננה אדונה למו, ואם מבט עין אחד של איזה איש דקר את לבה, מה יכלה עשות? יש פתילי נעורת… יש גץ, ומדוע לא יבער הבית? –”
“האצער אותה? והיא בשר ודם לה לב ונשמה גבוהה, כשפוגעים בה היא חוששת, וכמצערים אותה היא מצטערת מאד וכאבה גדול… לא! רחמים אעשה ליונתי תמתי, לאם הבנים, המגדלת לי הדורות הבאים, העובדה איננה טראגית כל כך… לא אהיה מן הכרוכים אחרי משפטים קדומים, אתרומם מעל לדעות ישנות, ואדור בלבי לבלי עשות מדחה גם אם אמת הדבר…”
“הלא אם בני היא… ועל כל נתח מנתחי לבבי הקרוע חקוק צלם תבניתם”
פעמוני המגדלים והבירניות השמיעו את השעה האחת עשרה בלילה, בשעה שבא המסע גליכנברגה; והוא מהר לעלות על אחת הכרכרות, ויצו את הרכב להובילו ישר אל הבית, שבו תגור אשתו.
הלילה ליל חושך ואפלה, אין ירח, אין כוכב. בחוצות שלטת דומית מות.
בלב דופק קפץ מעל הכרכרה, בהגיעה אל מעון אשתו, בלב הולם פעם עלה במדרגות המובילות אל חדר רעיתו, כפי שהורהו השוער; ברעש פתח הדלת –
וברק הממהו…
בחדר אור גדול, איש זר יושב אצל אשתו, וימינו תחבקנה…
“הבעל!!” התפרצה צעקה מפי קלרה, יותר לא יכלה לדבר, כמו נפסק דבר מה בהחזה.
המשורר נמלט ברגע הבהלה הראשונה דרך הפתח הפתוח.
והוא נשאר אצל מקדשו החרב והשמם, המונח לפניו בשברי שבריו… עתה נגלו לו חייו המכוזבים והמשוקרים…
היא נשארה על מושבה מבלי נוע, נדהמת, נפעמת וחורת כמות, אין בה רגש חרטה, אין בה רגש המעורר רחמים, רק קהות ויאוש, התאבנות וקפאון…
הוא החל לרוץ במהירות ובשתי ידיו אחז ראשו, וכמעט יצא מדעתו למראה התמונה החיה והנוראה, המסמרת השער ומקפיאה הדם… אבל לא ראה דבר… רק צל שחור של אשה ראה ולא אשה ממש. –
“למה זה באת הנה?” צלצלו שפתי הצל, ושניו דא לדא נקשן.
ואז התלקח כעס נורא בלבו, והתחילה נפשו הרותחת והסולדת לשפוך חמתה בהצל הזה, ובמקלהו הכהו זרוע, והיא לא צעקה… לא הוציאה אף הגה, כמו לא הרגישה כל כאב, אך אנחות התפרצו מאליהן, רק הוא צעק ושאג בקול פחדים, והכה, הכה זרוע, הכה שכם, הכה קדקוד… זרם דם אדום התפרץ על רצפת הבית, והתעלפה…
גרי הבית חשו לעזרה, אך אחרו המועד.
הבוקר אור, והאנשים הלכו למו איש איש לעבודתו, וגם הבעל והאשה הלכו להם והתפרדו לנצח. הוא הלך אל בית המשפט למסור את עצמו בידי השופטים, והיא הלכה לעולמה, לעולם ששם תשמע מנגינות ערבות, ברן יחד כוכבי בוקר, ולא תירא מקנאת חמת גבר…
מתה אם הבנים.
-
בתא הרכבת. ↩