מפני המיחושים השונים בלילות נבעתים האנשים הבאים בימים. בעונת האביב במיוחד. הנה זה הלחץ בשטח הקיבה חשוד מאוד. סרטן?… הוא הוא!
קשה ההתיחדות עם “חשד” זה בחשכת הלילה. בוקר – וישר אל הפרופסור הישיש! אחת היא, מה יאמר, ובלבד שהדבר יסונן דרך בדיקתו; שהוא הרופא הגדול, ידע…
אתא בוקר וגם הגיעה השעה הגדולה. הפרופסור בחלוּקוֹ הלבן בודק. עוד מעט, עוד מעט יפול דבר.
– זה לא כלום!… – חותך חיים הפרופסור היקר.
עתה לשתות את ההויה לאט־לאט, טיפין־טיפין. לחוס על כל רגע ורגע. שכן “לא כלום” זה אינו אלא לפי שעה. לפי שעה “לא כלום”, אבל בעוד שנה, שנתים, כי תשוב ותבוא אל הפרופסור הגדול, אם בינתים לא ימות הוא בעצמו תחילה, ודאי ידבר אחרת.
על זה, על הקץ ההכרחי, מעידה עתה האבלות העצומה בחוץ. מבהיקים בשמש אפריל הסרטים השחורים על גבי הזרועות. כמו כן צעיפי האבל אשר לגבירות הענוגות, החיורות. בין אלה האחרונות נמצאת גם שכנתי היפה, שחצר משותפת לנו, סטפי רינטלן. בעיניה הבהירות עיקר יפיה, הבהירות־משונות, הלבנות כמעט… עוד בסתיו שיכלתה האסכרה ממריאנה הקטנה שלה, זו הילדה החמודה, שכולה היתה אורה ושמחה והחיים עצמם. חורף ארוך־ארוך, כבד־אבל, העיק על האם הצעירה, מיאנה הינחם, ורק עתה, עם אביב, חוזר ונובט, מזוקק ענות, חיוכה הנצחי.
מריאנה איננה, אבל עוד נשאר לה הנער קרל, והרי היא הולכת עתה אל בנין הגימנסיה, לעת צאת התלמידים, לקדם את פּניו. עוד כרבע שעה עד גמר הלימודים, וקרל יושב עדיין במחלקתו ומקשיב אל דברי המורה להתעמלות, המאלף, כיצד להתגונן מפני התקפת גאז, כשזו תפתיע ממרומים את בית הספר בעצם שעות ההוראה. אל המרתף הסגור, החתום הֶרמֶטית, לחוש מפלט, ושם, קודם כל לנהוג חסכון באויר המצומצם. לתכלית זו צריך להשתטח על הקרקע ולשכב בלי הגה, בלי ניד. כי רק מצב זה מצריך מינימום של אויר. שכיבה, שתיקה ואי־תנועה. אם על־ידי הזדעזעות עצבים אחד התלמידים מתחיל צועק, בוכה ומפרפר בידיו וברגליו, על האחרים להחזיק בו ולהשקיטו; ואם אי־אפשר – ירה יירה!
– כי טוב אשר ימות האחד, – מטעים המורה הצעיר עם צלקת הסיוף על לחיו, – משימותו כל תלמידי המחלקה!…
נשימת־הקלה נושם הנוער בהתפרצו החוצה – רענן, ריחני, טלול. צחוק ורעש וקולי־קולות. מה קלה, מה עמוקה הנשימה! כי לפי שעה טהור, טהור האויר, ואוירוני האויב רקיע האביבי עוד אינם.
לפי שעה!