האדם היחידי בכפר, שהעיז להביע בקול רם את התנגדותו לצלב־הקרס בטרם הגיע זה לשלטון, היה הסנדלר נייהולד. סדנתו עמדה מבודדה במגרש, מחוץ לישוב הקטן, בשכנותו של קרון־הצוענים, ועם שאני יושב וממתין לגמר תיקון נעלי, המטיר אש וגפרית על הנאצים ותעלוליהם. שאר תושבי המקום, רובם איכרים, השתמטו מלדבר על “פוליטיקה” ולא הרבו שיחה בכלל. איש איש שקוע עד צואר בעבודת יומו – בחצר, בגינה, בשדה, והכל בנחת, בשתיקה. ואם נשמע איזה דיבור, הרי היה זה מכוון אל אחת הבהמות.
הנה מוליכה האשה קיגרל את עזה אל חצר בית־וגנר – אל התיש. העז מכירה את הדרך והריהי אצה־רצה בכל רמ"ח אבריה, כל עוד רוח בה, עד שהאשה אינה עוצרת כוח להיטיב צעד עמה והיא משדלתה:
– אל נא תרוצי כל כך! לא תאחרי לבוא, לא תאחרי!…
בתוך־תוכה של אידיליה זו קשה היה להכיר את הנארג בנפש הטבטונים השתקנים והחתומים הללו ולהיכן הם נוטים. ורק משנכנס המנוול למדינה ועשה ביקור־כיבוש גם בעיר הסמוכה, בירת שטיריה, נעשה ברור הדבר: כולם לבשו בגדי חג, סגרו ונעלו את הבתים והחצרות אחריהם, ובנעריהם ובזקניהם, בנשיהם ובטפם הלכו העירה לקבל את פני ה“מנהיג”.
רק אנחנו, המשפחה היהודית היחידה בכפר, נשארנו כאן לבדנו.
תעיתי במשעולים אילך ואילך, בתוך כל השקט הנורא הזה, בתוך כל הדממה האיומה הזאת, עד הגיעי אל המגרש הלז. סקרנות היתה בי: הגם הסנדלר נייהולד הלך? כן, גם הסדנה של נייהולד נעולה. אף הוא הלך, אף הוא!
צוענית מדובללת, מזוהמת, הציצה מאשנב־הקרון וזרקה לעומתי חיוך־שחץ, לאמור: “מה תעשו עכשיו, מה תעשו?!”