עם כל אהבה ויסוריה נדמה לנו, שאך נערה זו, ולא אחרת, יכולה לגרום לנו כל אלה, נערה זו ולא אחרת, והנה אהבה הולכת ואהבה באה ושוב… אותה המתיחוּת, אותה הרגישוּת, אותם לבטי הנפש – ובעטיה של נערה אחרת לגמרי, שונה מהקודמת תכלית שינוּי. והכל חוזר ונשנה בדייקנוּת. את תבוסתך, את מכת־המות, אתה מקבל מידי הגורל, כרגיל, בעצם שיא אָשרך, דוקא אז. מין משחק שטניי כזה! תרדמה קטועה, סיוטית, בליל הזוועה, נופלת עליך אך לפנות בוקר. נוראה היקיצה עם הצער העמוּם, כשסיבתו אורבת עדיין מתחת לסף ההכרה; וכהרף־עין אתה נזכר בכל, אתה נזכר!…
מדוּכדך, נטוּל־יסודות, אתה תועה בחללו של עולם עד שאי בזה, בהיסח הדעת, צץ לקראתך הידיד – כמו מן הערפל. הידיד היקר! כיצד, כיצד יכולת להזניחו, להתרחק ממנו, כמעט לשכחו במשך זמן רב כל כך?! ריפאות בלחיצת ידו, בהסברת פניו, בצהלת צחוקו. ריפאוּת. הנה הוא מושיט לך את קופסת־הסיגריות המלאה… ונושאי שיחתו הפעם רחוקים, מוּפשטים, לא נשים ואהבה, לא, לא! אין הוא יודע כלום לחלוטין מכל אשר עבר עליך ואינו רוצה לדעת. לעולמות אחרים לגמרי הוא משיא אותך, לעולמות אחרים. רק עתה הרגשת את כל אצילותו, את טוהר נפשו ואת אהבתו אותך. הנך נושם עמוקות־עמוקות. הוא הצילך ממש. החיים מתחילים מבראשית…
האהובה אבדה – יחי הידיד!