מתוך כך שהראיונות נקבעו ברובם על שפת הים, לפנות ערב, אָצלוּ שניהם מהודם זה על זה, הים על הנערה, והנערה על הים. נהדר הים עם שקיעה, אבל נהדרה גם הנערה ברדתה אליו, ברדתה פּלאים, דרך מלכוּת.
והוּא אהב את שניהם, את הנערה ואת הים, אהבה אחת. כשידה בתוך ידו, ידה הצוננת, המתוקה, המסורה, הסתכל ארוכות באופק הבוער בענניו, המלא מראות אלוהים. אניות עגנו שם, בעצם הזהרורים – הלא הן אותן אניות תרשיש, הנושאות זהב.
בעצמו נבהל מפני אהבתו הכפולה, מפני אָשרו הכפול… האם לא תרע בו עין הגורל? מה טמון בחיק העתיד? בחיק העתיד הקרוב? מי יודע?… אין בטחון מוחלט לא בנערה דקת־גו זו, עם זיו השקיעה בעיניה הנפלאות, אף לא בים שוקק זה, על כל הודו והדרו בו וממעל לו. אין בטחון. האם לא ילָקחוּ כלעומת שניתנו? המאהב הראשון עודנו אורב, אורב, מחכה לשעת כושר, וכאן משמאל, לא הרחק, בולטת יפו… ומי יודע, אם נושאי האהבה עצמם אינם נוהים בחשאי אחרי האויב?… מי יודע?…
והוא התחיל מציק לנערה בחקירתו:
– אמרי נא לי את האמת לאמיתה: אולי?…
– אַל תירא!…
ונרגע למחצה, נשאר עומד דומם, שוהה בקפאונו, כמצפה להד – להישנות התשובה גם מן האופק, מן האופק הזה, המלא מראות אלוהים.