ללא מורך לב נהג את מכוניתו הנהג האמיץ שלנו בדרכים המסוכנות. הנה הוא צופר בעוז. צופר נמרצות, והערבים על גמליהם נראים תחילה כמסרבים, אבל סוף סוף הם מצייתים, נרתעים הצדה, אם כי לאט־לאט, בכבדות, בעצלתים, ומפנים את הדרך, מפנים.
הכל מסביב מבליח, נראה ואינו נראה כאן, באור המסנוור, ועבר והווה בערבוביה. אל הרי הגלבוע מימין, על מערומיהם ושרטוטי חמוקיהם, נמשכות העינים בלי הרף. כאן, כאן, כאן!… מלמעלה, מעל השיאים הללו, פוקדים הם ביריות את בית־אלפא שלמטה, הם, הפלשתים־הערבים, כשביניהם מוטלים חללים שאול ויהונתן. הרי הגלבוע, כמה קרובים אתם – וכמה רחוקים!
הלאה, הלאה נישאת המכונית דרך העמק. כפר ערבי בצד הדרך על כל קדרותו, דלותו ואיבתו; אבל הנה התעופפה שם תרנגולת בקעקוע כה קרוב ללב דוקא, קעקוע מימי ילדותנו ממש.
בודדות, בטלות בשטח הריק מסביב, רובצות ה“נקודות” המעטות שלנו פה ושם. ובתוך הנקודה הרחש היום־יומי: הכביסה, הלול וצוחתו, הפרות ברפת, שהזבובים מציקים להן מאוד (רחמנות על הפרה קצוצת הזנב בדגניה ב', שאינה יכולה להתגונן כל עיקר). מגדל הצופים, הזרקור, העמדות. בבית־הילדים שקועים אי־אילו תינוקות בהרהורים…
“נקודות” בתוך ה“נקודות” הן הנערות היפות המעטות, אחת בקבוצה ושתים בקיבוץ. כשאחת מאלה נכנסת למעגל ההורה, הרי הריקוד מקבל טעם אחר לגמרי. הן, הן, יחידות הסגולה הללו, הן הן אולי שנותנות חשק לעבודה, לשמירה, לעמידה על הנפש. האחת, ליטי, מפליטי גרמניה, משמשת “אחות” בקיבוץ שעל שפת הכנרת. כמהים החולים למגע ידה, והם שלושה: חולה השפעת, הפצוע בהתנקשות האחרונה ונשוך הנחש.
היום ביקשה את אחת החברות, שתחליפנה בעבודתה, והיא נלותה אל שיירת האורחים בהפלגתם בסירת־המוטור לעין־גב. מעדנות הולכת הסירה וחוצה את הכנרת באלכסון. הנערה היפה במכנסיה מתפרקדת, חשׂוּפת שוֹקים, על הסיפון, ותפוסת הרהורים, נדמה, שהיא עושה עכשיו את חשבון עולמה־עולמנו ביסודיות, שאין אחריה כלום.
בנוער הגרמני רבים הם עולי הימים, שאך זה עתה עזבו את ספסל בית־הספר. לא חזקים, עדינים כנערות, ואף על פי כן הם מושכים בעול הקשה מתוך תפיסת גורלם עד לשרשו. עבודת־פרך, שמירה, הסתכנות, שינה קטועה באוהל־הבד והרובה לצדם…
הכל מבליח, נראה ואינו נראה כאן, באור המסנוור. מציאות או חזון? הווה ועבר בערבוביה. אל הרי הגלעד שלפנינו, כמו אל הרי הגלבוע שמאחרינו, נמשכות העינים: מחפשות הן שם, בערפלי חריציהם, את… בת יפתח.