גם הפועלים הערביים, שמעסיקים אותם, כאן במפעל, ושרואים אותם כידידים, באו להשתתף בחגיגה. הנה הם יושבים יחד בכפיותיהם ובמכנסיהם־שקיהם, איש פגיונו (בנדן־כסף) על ירכו. שחור־עינים ולובן־שינים. מסתכלים. את האורחים, שנקבצו ובאו לפינה נידחת זו מ“נקודות” שונות, הם גומעים בעיניהם ממש. איזו השתאות־סקרנות במבטם האפל, מין קפאון משונה בפני הופעה, שאינה בגדר השגתם כלל. לא לצחוק, לא לבכות, אלא להבין, להבין, להבין!…
לרגעים, בין הורה להורה, הם קמים ומפגינים ריקודיהם אף הם. ריקודים פרימיטיביים לנגינת חליל מונוטונית מאוד. נכנסים לתוך אכסטזה ורוקעים ברצפה בכל הכוחות, במסירות, בפולחן. בחורינו מסביב צוהלים, מוחאים כף וגם מסייעים להם אגב חיקוי הצריחות הפראיות, בה בשעה שעיניהם מחייכות חיוך היתולי דק מן הדק.
ורק בחורה אחת מבין האורחים, בהירת שׂער, הביטה אליהם ברצינות – ללא שמץ היתול, ללא אבק חיוך, כעצם מעצמם. חוט אינטימי נטוה בחשאי בינה וביניהם – למרות כל הריחוק. הם, הערבים, העלו על לבה עכשיו את ריקודי בני עמה בכפר מולדתה. בחורה זכסית היתה זו, מפליטי גרמניה, שטולטלה הלום בלכתה אחרי מאהבה היהודי. גיורת.