עונת חורף זו אצל אומות העולם בחוץ־לארץ עונת ניחוּר חזירים היא. בוקר בוקר בוקעות ועולות הצריחות האיומות מתוך החצרות בכפרים ובפרברים. ביחוד קשה היה לי תמיד לראות את השתתפות הילדים ב“עסק” זה, את התעוררותם ומצב רוחם החגיגי. באיזו חמדה הסתכלו בכך, באיזו הנאה!
הרי לך הילדים, ה“מלאכים” הקטנים!
נער נאה, כבן שבע, היה בנו של הקצב וגנר בפרבר מגוּרינו. הנה הוא עומד בחצרו כחום היום, יום קיץ, וחבריו, בני גילו, קוראים אליו מבחוץ. ברגע זה מופיע אביו, כשהוא מוליך עגל רך, שזה עתה קנהו מאחד האיכרים השכנים. הנער אץ אחרי אביו והעגל אל ירכתי החצר, אל מקום הטביחה, לשם, לשם, אל תחת עץ האגס. תוך כדי הילוכו הוא מחזיר פניו בשתיקה כלפי חבריו וזורק אליהם מבט מתנכר, רחוק, מבט מעולם אחר. עכשיו לא יצא אליהם, עכשיו ענין לו חשוב יותר…
ילדי נכרים!
עד שסוף־סוף עלה בידנו להימלט מארץ “החיות הצהובות” וגוּריהן, וגוּריהן…
והנה –
לפני כלוּב־הפּתנים המזוגג בגן־החיות בעירנו החדשה צובאים הילדים – ילדינו, ילדינו! – ומצפים בקוצר רוח… מצפים הם לרגע, בו יבלע הפתן־הענק את השפן, טרף חוקו (מזינים את הפתנים בשפנים חיים), חיים יבלענו. ברם, “הפיתון”, אם מתוך שובע, אם מתוך רישול, אינו ממהר לעשות זאת; יש לו שהוּת.
הנה הוא, “הערוּם מכל חית־השדה”, משרבב ראשו המחודד בכיווּן אל קרבנו, שמשתעשע לו לתומו בקרן־זוית שלו ללא שום פחד, מבלי הבין כלל, עם מי הוא כאן, המתקרב והולך, הנה, הנה, סמוך, סמוך – ונרתע לאחוריו. הנה, הנה עוד אחת מעט – ולא! נער קטן אחד סבלנותו פקעה, והרי הוא מתופף על הזגוגית, גוחן ומקיש בקרקעיתו של הכלוב מלמטה ועושה כל מיני נסיונות לזעזע את הנחש, להעירו מתנומתו, מרישולו, ולהמריצו ולהמריצו…
– למה אתה עושה כל זאת?! – גערתי בו.
– אני רוצה לראות!…