היא היתה היא, וחברתה כגון צל שלה, ככוכב לואי. את צפור הנפש צדה היא, ואת חברתה ראית אך בקצה העין, ראית ולא ראית.
עתים בערב, תוך כדי התרפקות הדדית בחדרה, נשמע צלצול, והיא קפצה ממקומה:
– עפרה!…
היא כבר הכירה את הצלצול. נשיבה רעננה הכניסה הנערה עולת־הימים מן החוץ, נשיבה רעננה והקלה. הפיגה את כובד ההתיחדות…
ותיכף נתבקשה: – עפרה, נגני לנו את סונטת הירח! איש אינו מיטיב לנגן את זו כמוך.
סירבה קצת, כדרכה. ונעתרה.
השראה עליונה עם הסיום ומרפא לנפש המתוחה, הסובלת, חולת־האהבה.
– עוד פעם!…
– לא!
כי לחזור מיאנה. בזה אמרה להפגין את האני שלה: וכי כל עצמי איני כאן אלא בשבילכם?!
– עוד פעם, עפרה!…
– אחת אמרתי!…
ורק באותו הערב הגורלי, אור ליום הפירוד, נעתרה הנערה וניגנה את הדבר בשניה. לבה אמר לה, כי הפעם אסור לסרב. לפני ולפנים חדרה הסונטה האלוהית, מזיגה של תקוה ויאוש, והיא היא שהמתיקה אחר־כך את הדכאון והפכתהו למלנכוליה ענוגה.
את היצור הנאהב, על כל מתקו, הנך חש בשעת רצון בעונת השלום: אבל את כל כוחו, את כל הסטיכי, את כל המיטפיסי אשר בו אתה משיג רק עם הפגישות המרטיטות ברחוב הסואן אחרי הפירוד הסופי, בנפול כל הגשרים, הפגישות ללא אמירת שלום, ללא הבטה הדדית, כאילו לא הכרתם זה את זה מעולם.
הנה נזדעזעה ההויה בחשאי עד היסוד, עד כדי כשלון ברך וחשכת העינים – ואין איש מסביב רואה, ואין איש מסביב יודע!…
אך ברבות הימים גם זה עבר. הזמן מטשטש, מדהה, מאַדה. עוד מעט ומכל אותה התקופה הגועשת לא נשאר בנפש אלא הד הסונטה בלבד; נלותה עליו לפרקים חלקת לחיה של המנגנת עם אותו הסירוב העקשני: “אחת אמרתי!…”
ותוּ לא.
ופעם, בהיסח הדעת, נפגשה ברחוב הסואן היא, עפרה.
בגרה ותיף. כיצד לא הושם לב ליפיה עוד אז?! סונטת הירח עצמה בדמות נערה.
סערות העבר, בהן חלפה היא באקראי, השירו מחטי אורן דקות מן הדקות על ראשה הנאה, על ריסי עיניה… אי־בזה, הרחק־הרחק, בנבכי ערפלים, חברה לה כעין צלה, ככוכב לואי –
היא וחברתה – –