הדיבור יוצא אצלם בקושי, “כאוב מארץ”. קולות חלשים, רצוצים. יהודים ישישים, תשושי־כוח, הרוסי־פרצוף. מקובצי כל הגלויות והגיטאות, פליטי צרות וזוועות לאין שיעור. חיורון, רזון, לסתות בולטות, מחודדות, שיבה מדובללת ועינים עששות, כבויות, במשקפים ובלי משקפים. החיוך ההיתולי הוא זה של שלד כמעט, של גולגולת. מצטופפים ונדחקים זה אל זה, כשהם צובאים אל אחד הספסלים שבכיכר העגולה, עם הבריכה בטבורה. כל אוזן כאפרכסת. שעת־לילה.
ורק ראש המדברים הוא יהודי בעל צורה, זה היושב באמצע הספסל, ומקלו בין ברכיו. זקנו עבות, נאה, מכסיף. נוהג הוא לתבל את דיבוריו בפסוקים ובפתגמים תלמודיים, שלשמעם ההדיוטות מצדדים ראשיהם, וניכר, שלא ניחא להם.
–… סכנת דרכים בלילות היא בכל מקום בעולם, בכל מקום, ולאו דוקא כאן. פעם נסעתי בלילה לקנות סחורה וביקשתי לסור לאותה “קרעטשמע” (פונדק)… שכחתי את שמה!… מי מכם זוכר אותה “קרעטשמע” על תלולית, בין קובנה ליאנובה?…
– כן, כן, אני יודע… אבל גם אני שכחתי את השם… חכה, חכה… “מונח לי על חוד הלשון”… – מתקמט ומצטער האחד על שגם הוא אינו יכול לזכור את שם ה“קרעטשמע” ההיא בשום אופן.
והנה הם עוברים פתאום אל הדברים שבין בעלי־הבתים לדייריהם.
– אבל אם אין לו במה לשלם שכר דירה?! אם אין לו?!…
– ומעשה בדייר אחד שנתרתח והכה את בעל דירתו ונקנס בחמש לירות.
– ואני אומר לכם, שיפה עשה. במקרה אני מכיר את בעל־הבית הזה עוד מלמברג. חמישה בתים לו ופושט את העור מדייריו. כל היום אינו עושה כלום, אלא מסתובב לפני הבנקים מיטן שטעקעלע (במקלו), כשם שהסתובב לפני שלושים שנה לפני בית־הבורסה בלמברג. באותו מקל עצמו…
– פעמים מכת־לחי הכרחית היא. אתם יודעים, שאפילו… (פירש בשם המפורסם) “חטף” פעם סטירת־לחי באמצע הרחוב.
– מידי מי?
– מידי סוחר ידוע אחד. שניהם כבר בעולם האמת… אלא שהלה נקנס אז בחמישים לירות!
– “הכל לפי המבייש והמתבייש” – העיר ראש המדברים, איש הצורה.
והם קופצים בבהילות מנושא לנושא, עד שהתחילו תוהים פתאום על אָפיים של היהודים השונים לארצותיהם: ה“יקה”, היהודי הגליצאי, היהודי ההונגרי…
– היהודי ההונגרי אוהב את הונגריה שלו יותר מהנכרי. אפילו כאן, אם תבוא אל היהודי ההונגרי ותדבר אליו הונגרית, את כל אשר לו יתן לך!
– מפני שהם ראו שם חיים טובים. שם התענגו על כל טוב. מי שישב בהונגריה זמן־מה, יודע זאת. האיכר הסלובקי הביא העירה את הכל בשפע ומכר בזיל־הזול, בחצי־חינם. האיכר הסלובקי הביא את תרנגולותיו כפותות וכרוכות יחד, שתים שתים, זוגות זוגות! והאוזים השמנים הללו! ב“פפריקה” אוכלים שם כל מיני בשר משובח, רק ב“פפריקה”!… מרוב שמנונית…
– “זכרנו את הדגה!”…
עם חצות הם מתפזרים אחד אחד, ורק היהודי איש־הצורה, התלמיד־חכם, נשאר יושב לבדו, מחזיק במקלו, כשזקנו מכסיף מתוך חשכת הלילה הצונן. עכשיו הריהו נראה כמשוקה בהרהורים אחרים לגמרי, שאותם אין הוא מגלה בחבורה. את חשבון עולמו־עולמנו הוא עושה עכשיו יחידי, בינו לבין עצמו, בכיכר הריקה.