אחרי כל תקפו וגדולתו, כעורך־דין מפורסם באחד מכרכי אירופה, הריהו מתרוצץ כאן, בארץ, בעוני ובחוסר כל. מטפס ועולה אל קומות עליונות, מצלצל, מתדפק, מבקש סיוע, המלצות וכו'. ממש כאותם המסכנים, רעי המזל, שהיו משכימים לפתחו שם, ושהכתבנית שלו שיקרה להם בפקודתו: “האדון הדוקטור איננו!”
כן, עורך־דין ממדרגה ראשונה היה האיש, עם “קונציפינטים” וכתבניות, ובחדר־ההמתנה שלו ישבו הלקוֹחוֹת הרבים, כמו אצל רופא גדול, ישבו מתוחים, מדוכדכים, איש איש ו“סרטנו”. אנשים ונשים, שנסתבכו במלחמת קיומם, נתערבלו, נסתחררו עד שנלכדו בצואריהם בעניבת החוק. והנה הם יושבים כאן, תחת ברד הנקישות של מכונות־הכתיבה – לפני עיקול הרכוש, לפני מאסר, לפני התאבדות.
מישהו מצלצל בדלת, והכתבנית פותחת לו ואומרת:
– האדון הדוקטור איננו!
אחד האלמונים, שבאים לא כלקוחות, אלא בענין “פרטי”, בבקשת עזרה סתם, בבקשת המלצה וכו'. לא אחת כבר נדחה כאן בלך־ושוב, ובכל זאת הוא מוסיף לכתת רגליו הנה, כנאחז בקש האחרון. לפי ארשת פניה של הנערה הוא מכיר, כי שקר בפיה, כי כך נצטוותה מגבוה, אבל מה יעשה?!
כן, שם, בכרך האירופי, איש תקיף היה, רב־השפעה, אחד מעמודי החברה התיכונים, עורך־דין מפורסם, ובמסדרוני בית־הדין נפגש היה בוקר בוקר עם חבריו כערכו, כולם בריאים, רעננים, שופעי חיים, איש תיקו תחת בית־שחיו. כל תיק ממולא ב“אקטים” הכבדים; כל מיני דין־ודברים, סיבוכים וצרות; כל תיק – נאד דמעות. התיקים הללו! הם ואותם אזורי־מכנסים, בהם האומללים תולים את עצמם – מעור אחד נעשו.
כזה היה האיש בשעתו ובמקומו – ועכשיו?! אפור בין אפורים, ירוד בין ירודים, אבק־אדם, אחד מני אלף.
אבל מה זה?! לפתע פתאום נזדקפה קומתו, הילוכו נעשה מאושש, ולפרצופו שבה ארשת־הזלזול מימים ראשונים. מה אירע? סיכויים ניתנו לו לעמוד כאן בקרוב בראש מפעל חשוב. אחרי העני הולכת העניות, ואחרי איש מצליח – ההצלחה. אדם כזה לא יאבד בשום מקום ובשום מצב. הנה יחודשו ימיו כקדם!
בטוחות הוא צוֹעד לאוֹרך המדרכה ומתכן תכניותיו לנוכח הבאות. כבר הוא רואה את עצמו שורר במשרדו החדש ורוֹדה בסרים למשמעתו. בתקיפות ינהג, ביד רמה. ולכתבנית ישנן גם כאן: כי יבוא מישהו “מפוקפק” וישאל לו, עליה לדעת אחת לתמיד: אינני!