לשלמה אוירבך
בן לילה נהפך העולם. עליזי נצחון התנשבו דגלי צלב הקרס ממעל לבנינים. אוירונים חדשים ניסרו במרום, מסומנים בצלב־הקרס אף הם. שעט קלגסי הנוער, פּלוגות פּלוגות, הרעיד את האדמה, פני להבים פניהם, ולא פסקה שירתם:
היום לנו גרמניה,
מחר לנו תבל כולה!
הנער היהודי, בן החמש־עשרה, יעקב אייזלר, הלך הביתה מהשיעור העברי ונשא בחיקו את התנ"ך, כשהוא לוחצו אל לבו ביד ימינו. כל כמה ששיכל את דרכו בארחות עקלקלות ובסימטאות צדדיות, באו לקראתו הקלגסים ההם. מכל צד באו, מכל צד!
בהתקרבו אל בית־הנתיבות, ראה את עצמו פתאום סגור ומסוגר בתוך המונים מריעים ואין לנטות ימין ושמאל. לחרדתו הנוראה עמד מיד על סיבת הדבר: “המנהיג” עצמו בא לעיר!
והנה הוא רואה אותו עומד על גבי האוטו שלו – במועל־יד. הוא הוא!… ובמועל־יד, בזה אות־הברכה הנאצי, הריעה לפניו כל האוכלוסיה המשתוללת: “הייל, הייל!” מתוך תדהמה ופחד הרים הנער את ידו אף הוא – והתנ"ך נשר מחיקו, נחבט בקרקע, נפתח – –
סנוקרות ניחתו בו מכאן ומכאן, הופּל לארץ, נרמס, אבל את הכאב לא חש מחמת הבושה הגדולה מפני עצמו על המעל האיום אשר מעל – במועל־ידו.