עוד הרבה זרחן בעיניו, שפע אור – אחרי כל אשר עבר עליו. כה חזק אור־עיניו זה מטבע ברייתו, עד שגם מחנה־המות, ממנו נמלט ברגע האחרון, לא יכול לכבותו, והוא ודאי שעמד לו. כוח־חיים, שגורל מיליונים עליו לא צלח.
מעדנות הוא מתהלך עתה כאן ותוהה עלינו, על כולנו, כיצד אין אנו נהנים מזיו היום כמוהו, כיצד אין אנו רואים את זהב הארץ ואבני־חן אלה, המשתפכות בראש כל חוצות. כיצד?!
מוצק הקרקע תחת רגליו, אל דברי אויב לא ישעה, לא ישמע אותם כלל, ולדאגותינו לא יבין. הוא והשמש, הוא והאור – אור, אור, אור.
כולו קוֹרץ, כנראה, מאותו היסוד, שלא ניתן לכליה. עידוּד ובטחון הוא משרה עלינו בעיניו המאירות. כי היד הנעלמה, אשר הצילתהו משם, לא היתה חותרת ומביאה אותו אל חוֹפנו, לולא היה זה חוף מבטחים.
כן, עידוד ובטחון במחיצתו, שאננוּת ואמוּנה. לחסוֹת בצלנוּ הוא בא – ובצלוֹ חוֹסים אנחנו.