לרחל ולזאב
את טעם העצמאות טוֹעם כל אחד מאתנו על פי דרכו. אני טועם אותה בעיקר תוך טיול מחוץ לעיר, בזו האפשרות להפליג במשעולי השדות ללא שום היסוס, הלאה הלאה, “אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת”.
כי שם, בנכר, הרחק לא הרחקנו. לא העזנו. “ולַיוֹצא ולבא אין שלום מן הצר”. וגם בבואי הנה, קשה היה לראות את המצב בנקודה זו והוא אינו שונה בהרבה. שוב העיר לנו והשדות להם, ושוב לא ניחא להיות “מהלך בדרך יחידי”.
ורק עתה, אחרי כל אשר התחולל לעינינו בשנה האחרונה, הנך יכול להיענות לקריאת המרחקים המפתים, להתיחד עם הטבע בפינות רחוקות, בודדות, מוצנעות, כנפשך שבעך, ולהסתכל ולראות את הכל בשלוה, לראות כהלכה, עד תום. שם ראינו ולא ראינו; שם הלא יראנו לראות…
בצמא אני שותה את מראה הסביונים והחמציצים בדשא הרטוב, את התלתן הרוטט ברוח, את עדר הפרות המנומרות. שאננה־שאננה נישאת להקת ציפורים גדולה ברקיע המעונן, מתמתחת תוך טיסה, כעין אריגה מעשה רשת, אילך ואילך ומשנה את צורתה רגע רגע. והנה נמלכה פתאום והפליגה אל האופק – ואני אחריה.
עתה כאן אַל נמהר, כמו שם, לשוב על עקבנו. עתה כאן נרחיק לכת, נרחיק לכת.