כל הימים הוא יושב בבית־הקפה הקבוע שלו, יושב בנחת, בהרחבת הדעת – לאחר שכל הארצות הקיאוהו בגלל הרפתקאותיו ומעשי תעתועיו. בעינים מעורפלות הוא מביט בעד החלון לתוך חללו של חוץ, כתוהה על הראשונות וכהוגה רחשי תודה עמוקים למדינה־מולדת זו, המדינה היחידה, שאספתהו תחת צל קורתה, כאסוֹף אם אל תוך ביתה בן מביש ומחפיר, אבל בן.

עכשיו קשה להאמין, שהוא הוא אותו ההרפתקן־הוירטוּאוֹז הבינלאומי. מרוכז ומכונס בתוך עצמו הוא יושב, מהורהר מאוד – כהוֹגה, כמשורר, כפילוסוף. ניכר שתחושת־תקוּמתנו נגעה גם בו, חוללה מהפכה בנפשו, והוא נעשה בעל־תשובה מהמין המעוּלה, זה העולה על הצדיק הגמור. זוּקק האיש ונתעלה.

פתאום לפתע ננער, פנה כה וכה, כמחפש בעיניו את מישהו – ומשראה את רעהו ואיש־סודו הולך ובא, רמז לו על דבר־מה הידוע, כנראה, רק לשניהם בלבד; בקריצת־עין מופלאה רמז. זו היתה קריצה!.. וכל השערותי הטובות התנדפו כעשן.