שוב אני רואה אותם, כמו לפני שנים הרבה, בילדותי, מפליאים לעשות בלהטי האַקרוֹבטיקה המקובלים, ה“מסורתיים”, הורים וילדיהם. דבר לא נשתנה, דבר לא נתחדש. עולמות נהפכו בינתים, והם בשלהם. לדידם, יחזור הכל לתוהו ובוהו – ובלבד שהקרקס יישאר!

בני־אדם של הפקר. אם איש מהם יפול וימוּת, מי ינוּד לו? הלא לכך נוצר. יצוּרים מפּלנטה אחרת כביכול, ללא קשר נפשי בינם ובינינו.

זאת יודעת האַקרוֹבטית הותיקה, ועל כן, בהגיע “הופעת” שתי בנותיה עוּלוֹת־הימים, הופעה מסוכנת ביותר, בטרַפּציוֹת התלויות במרומים, תחת עצם הגג, לא סמכה על אנשי הפרסוֹנל, אלא בעצמה בדקה את החבלים והכלונסאות, קשרה והידקה באצבעותיה החזקות, הגמישות, המאוּמנות. כי אם אין היא להן, לבנותיה אלה, הרכות בשנים והמשליכות את נפשן מנגד, מי להן?

והרי היא, אַקרוֹבטית ואֵם, ניצבת כאן, לבדה בפני עולם אדיש וזר, ערה וחרדה, ידה על הסולם המוצב לכל צרה שלא תבוא – “ועל גוזליה תרחף”.