רבים היו הידידים והידידות בין באי הבית הזה, אבל רק אשה אחת עמדה לו לבעליו, לאיש הרוח, בן השבעים, “בנפול עליו הרעה פתאום”, במות עליו אשתו הצעירה ממנו, משען־חייו ופלג־הויתו ממש; רק אחת, ידידת־נפש עדינה ורבת־חן, נכנסה בעבי הקורה ותמכה בו ביום הקבורה. לולא היא ששילבה זרועה בזרועו, ודאי היה כורע בעת ההלויה תחת נטל אסונו.
כך הוליכתהו אחרי מיטת אשתו, הלוך והחזק בו, צעד צעד, עד שהגיעו אל בית־העלמין. ברם משעמדו בין המלווים הצפופים על שפת הקבר הפתוח והטבלה עם שם המתה – מפורש! – כבר נזדקרה על גביו והם ראו מה שראו, שוב לא יכלה האשה להתאפק אף היא, ובכי נורא תקף אותה, בכי איתנים (כאילו לא על מות ידידתה־אהובתה בלבד בכתה, אלא גם על ענין המות בכלל), ורגע נדמה, שהנה עוד מעט ושניהם יתמוטטו ויפלו יחדיו, אבל ככל שגברה הסכנה, כן הוסיפה כוח להחזיק באיש־חסותה, בעצמה התמוטטה כמעט וממנו לא הרפתה!
הזעזוע הנפשי הפיל את האומלל למשכב, אבל היא לא עזבתהו גם עכשיו והוסיפה לטפל בו, השכם והערב, במסירות, בהקרבה עצמית, כשם שהיא מטפלת בבעלה או בילדיה, בהיותם חולים, וחתרה להקימו על רגליו, ויהי מה. בטוחה בכוחה, שינסה את מתניה להיאבק עם הגורל עצמו… נשים אחרות בנסיבות כאלה אינן שוכחות לשמור על תחום מסוים: רק את ה“אנושי” בלבד תענקנה לך ולא יותר, ואילו היא, האשה הנפלאה הזאת, לא ידעה גבולות ולא הכירה תחומים: גם נשקה לו פעם בחשאי.
נשיקה נעלה היתה זו, נשיקה קדושה, והיא שהחזירה לעיניו את אורן הראשון בימי אבלו הכבד.