הנכנס לחצר בית־החולים הגדול הזה בפעם הראשונה מתבלבל במבוך של המחלקות הרבות והשונות.
– היכן המחלקה של פרופסור ז'?
והאחיות בשביסיהן ובסינריהן מצביעות לכל ארבע הרוחות – והמחלקה איננה!
– כאן המחלקה של פרופסור ז'?
– לא!
פרופסור ז' הוא הרופא הגדול, אשר שם עולם לו, אחד מאותם המומחים שמלאך־המות סולד מפניהם, כי על כן אשרי החולה הזוכה להתקבל בבית הזה.
והאיש מתרוצץ בחיפושיו אילך ואילך כמטורף (בשביל עצמו או בשביל אחד מבני ביתו?), מעלות ומורדות. לנגד עיניו מבליחות האחיות בשביסיהן ובסינריהן, צעירי הרופאים בחלוקיהם, חולים נישאים באלונקות…
– שם, שם, האגף האחרון! – הראה לו האחד.
בבהילותו הרחיק ועבר את האגף הזה והגיע עד ירכתי החצר. התחיל יורד במדרגות. מה כאן?.. קבוצת אנשים ונשים עומדת דוּמם. בניגוד למחלקות האחרות, רבות הלהג והמהומה, הושלך כאן הס.
– מחלקת הפרופסור ז'?
האנשים מביטים אליו בתמהון, כמו מעולם אחר… מה לזה בינינו?! רק עכשיו ראה את האיש, בעל זקן ופיאות, היושב ואומר תהילים בלחש, וגם את שני הנרות הדולקים – –
ויבן.