לוגו
מחנה עולים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מרחוק, מעל אחת הגזוזטראות שבמושב הסמוך, מרהיב מחנה־העולים על טורי אהליו המיוּשרים, המבליחים בחמה, ואתה רוצה לקרוא עם החוזה הנכרי, שתוּם־העין: “מה טובו אוהליך!..” אבל מכיון שהנך מתקרב לשם ונכנס למחנה פנימה וצד את מבטי הזעם הנזרקים אליך מכאן ומכאן, מיד מתבקש פסוק אחר, פסוקו של משה: “וַתֵרָגנוּ באהליכם”… (הפסוקים, “כעצמות היבשות” הללו, קמים עכשיו לתחיה!).

בד־האוהל ירוק־כהה; לוּ, לפחות, לבן היה! באכזריות טופחת עליו החמה ומענה את האנשים בתוכו. צפיפות, בטלה, שעמום. בשעות הקבועות צובאים האנשים בנעריהם ובזקניהם על אשנב־המטבח, צובאים בתור, כדי לקבל את מנת־האוכל. נשים עם יונקי־שדים בזרועותיהן. התוֹר, התוֹר! מהם, ודאי, עמדו שם כך גם בתור ההוא

אוירה כבדה, ציפּיה, מתיחות, צוֹעניוּת. אבל הנה צפה ועלתה מתוך כל ההויה הכבדה הזאת נערה עוּלת־ימים, יפת־תואר, עם זוהר מיוחד בעיניה, זוהר, אשר כל מדוֹרי הסבל העל־אנוֹשי, אותם עברה הנערה עד הגיעה הלום, לא יכלו לוֹ, וכמו רוח מרעננת חלפה כאן פתאום ושינתה את פני הדברים. הרי שסוף־סוף צדק בן־בעוֹר מבן־עמרם: “מה טובו אוהליך!..”