במקום נופש, יפה־נוף, נזדמנו שלשתם: שני הפייטנים, בני ארבעים־חמישים, והסוחר העשיר, בן השבעים. קמעה קמעה נתקרבו זה לזה, שוחחו בחורשה מעל גבי כסאות־המנוחה, אף טיילו שלשתם יחד בסביבה הנאה.
מתוך אדיבות סבלו אנשי הפיוּט את איש העסקים ה“יבש”, ורק במרוצת הימים התחילו למצוא ענין בשיחות החולין שלו, שהרבו את ידיעותיהם “במילי דעלמא”, וגם בו גופו מפאת היותו, על אף גילו, שופע בריאות, רעננוּת ועליצות־חיים. איש תואר, גבוה, זקוּף. סגולות חיצוניות אלה הן ודאי שסייעו להצלחתו בעולם המסחר, עוד בשבתו בחוץ־לארץ. זה לא כבר נתאלמן מאשתו השלישית, אשה צעירה מאוד, אשר מתה בלדתה.
בסתר לבם, בכל זאת, הרגישו בו את היסוד הזר, ששפת־נפש משותפת אין בינו ובינם. ועתים הפליגו בהרהוריהם ובהסתכלותם כל כך, עד ששכחוּ את מציאוּתו על ידם לגמרי. כך, פעם בשעת טיוּל לפנות ערב על שפת הים, נזכרו בו פתאום והציצו אליו, כדי להיוכח, אם גם הוא מתרשם מפלאי השקיעה כמוהם, ואז, בהיותם מסוּנורים מדמדוּמי החמה, נראו להם פניו קודרים, טרגיים, מלאים כתמי אופל, כמי שנתפס בקלקלתו…
והנה בוקר אחד באו אליו אורחים מן העיר: שתי בנותיו הנשוּאות, נשים יפות ואלגנטיות, ועמהן המון ילדיהן, מחנה עצום מאוד.
– סבא, סבא!.. – הסתער אליו אחד הנכדים, ילד יפה להפליא, ולפת את ברכיו.
שני הפייטנים, רווקים, ערירים, הביטו אליו בקנאה, ולפתע חשוּ בעליל את כוחות־החיים העצוּמים, התוססים בו, בבן השבעים הזה, גם עכשיו. והם התחילו נוהגים בו כבוד מיוחד והשתאו לו, כהשתאות לאיתני הטבע הללו, השייכים – כך סבורים היו – להם ולא לו.