באחרית שנותיו של טולסטוי היה הרושם, כאילו התמכר כולו לחצי־מהותו השני, היינו לעבודתו הפילוסופית־תיקוּנית, בעוד שמהחצי הראשון, הבלטריסטי, אם לא נסתלק לגמרי, הנה בכל אופן נתרחק מרחק רב והתיחס אל זה בשויון־נפש. מפּקידה לפקידה הגיעו אל הקהל קטעי־שיחותיו בתוך משפּחתו ומקוֹרביו, שבהם ביטל את הספרות היפה תכלית ביטוּל, לרבות זו שלו. מזכירו גוּסב מוֹסר ביומנו מה שאמר טולסטוי אצל מצ’ניקוב, כשזה ביקר אותו פעם ביסנאיה פּוליאנה. הרופא המלומד הביע את התפעלותו מ“מלחמה ושלום” ומ“אנה קרנינה”. לטולסטוי לא ניחא היה מזה, והוא ענה, שאם כדאי הוא לאיזה שבח, הרי אין זה אלא על מאמריו, שבהם נתן ביטוי להשקפת־עולמו. אם משבחים אותו על סיפוריו, הוסיף, הרי זה כאילו יבוא איש אל אדיסון ויאמר לו שהוא מעריץ אותו על שהוא מיטיב לצאת במחול ה“פּוֹלקה”.

והנה, באו לעולם אחרי מותו כתבי עזבונו. ומה אנו מוצאים שם? המון סיפורים, דרמות ונובילות, קטעי סיפורים, התחלות, ומהם בכמה נוסחאות. תחת רבים מהם רשומים תאריכים של כמה שנים רצופות, השנים האחרונות. הרי שלפנינו שלשלת עבוֹדה בלטריסטית ארוכה, שאינה פוסקת עד הרגע האחרון. מתוך ריבוּי הנוסחאות ניכרת יגיעה רבה ועקשנית. מטעמים שונים לא מיהר לפרסם את הדברים בדפוס, אבל בחשאי הוסיף לעסוק באותם הענינים, שעם כל הזדמנות אהב לזלזל בהם כל כך. באמצע השיחות עם הכמרים ואנשים סתם על עניני אמונה ודת וכו', על בילוי־הזמן של הספרות היפה, נכנס לחדר־עבודתו והוסיף או גרע שרטוט, שרטוט טוֹלסטוֹיאי, בתיאוּר טבע, פרצוף־אדם או טיב הרגשה.

בעזבון זה אנו מוצאים בצד את הדברים השלמים, שאינם מביישים כלל את הקולמוס שכתבם, גם דברים בלתי שלמים, דברים שלא עלו יפה. הראשונים שאוּבים מאותה המציאות, ששם הוא בביתו (“אבא סֶרגי”, “חַדז’י מוּרַט”, “השד”, האידיליות הכפריות), והאחרונים הם אלה שבהם נכנס טולסטוי לעולם לא לו. כאן אנו מוצאים רבוֹלוּציוֹנרים וגם רוצחים וגנבים. ניכר שכבר היה לו לזרא החומר האנושי הראשון, היינו בעלי־האחוזות, הגנרלים והאוֹפיצרים וכו', ביחוד לאחר שכבר סחט את אלה עד הטיפּה האחרונה, והוא חשק מאוד לחדור אל הדברים האחרים, שהרהיבוהו מרחוק. אבל כאם לא עמדו לו כוחותיו הענקיים והננו רואים אותו בכשלונו. הדמיון בלבד, ויהי גם זה של טולסטוי, אינו מספּיק. במקום אחד הוא מספּר על יחס־אהבה, שנתרחש בין אישה בוּרגנית עשירה ובין רבוֹלוּציונר־פּרוֹליטרי, שהיה מורה בביתה. הוא מתאר את פרצופו של זה האחרון ומטעים בפירוּש שיש לו זקן. והנה בעוד שתים־שלוש שורות הוא מוסיף: “השׂרטוט העיקרי שבפרצופו, שבלט ביותר, היה הסנטר המופשל למעלה עם הגומה שבקצהו”. סתירה כזו עשויה לצאת מתחת העט אך אם אין איש חי לנגד העינים, אלא שרטוטי־פרצופים בודדים, פזורים, של אנשים שונים.

כמו כן אין אנו נסחפים הרבה עם אותם מעשי־השוֹד, דקירות הסכינים, זיופי השטרות וכו'. אלה עוברים לפנינו בלי האויר המיוחד המלפּף אותם. המחבר חיבר את כל אלה ולא חי בהם. כאותו אבא סרגי, שגדולתו קיפּחה את גדלוּתו, היינו לאחר שגבר פרסומו בעולם ואנשים נהרו אליו מכל קצוי־ארץ, כן גם הסופר הגדול, משהגיע למדרגה זו. הנראה ביותר שוב אינו רואה. החיים הרחוקים, הגועשים הללו, כפי שקלטם מפי השמועה, מתוך העתונים, וביחוד מתוך המימוּאַרים של גיבוריהם גופא, ענינו את דמיון האמן מאוד־מאוד, ויחד עם זה הרגיש שדוקא כאן, בספירות הנפלאות הללו, ידוֹ, בתור מסַפּר, על התחתונה.

הזוכרים אתם כיצד פנה פעם אל הרָשוּת והתחנן: השליכוני אל התפיסה או שׂימו חבל בצוארי! יחד עם קול הצדיק אנו שומעים כאן גם את קול הצייר־הסקרן, הרואה את עצמו מלבר. בתולדות הספרות העולמית לא זר הוא החזיון, שסופרים גדולים עוזבים פתאום את שולחן־הכתיבה ומתיצבים בראש תנועה דתית, פוליטית או גם מיליטרית. במקרים כאלה הם אוהבים להיראות, כאילו בעטוּ לגמרי בעברם ומתיחסים אליו כמו אל “חטאות נעוּרים”. לא צריך להאמין להם. כשאנו מתעמקים בכל מה שהם כותבים אחר כך, אנו רואים שלא פחות מהמניעים האחרים, שדחפוּם אל הספירה החדשה, השתתף כאן הרבה גם האינסטינקט של הסופר ישר־הלב, החותר להופיע לפני קוראיו אף הוא בתור אדם, בתור גיבור, ושלכתביו – וזה העיקר! – יהיה עתה הקסם המיוחד של אותם המימוּאַרים, שבבעליהם קינא כל כך.