אינה זו של משוררים. לכאורה, הריהי משוכללה כל כך, ובהסכם לדרישותיה של הביקורת הרשמית, כמעט שעולה היא על הלזו, אבל אין בה העיקר, אין בה אף נשימה כל־שהיא מהשירה הסטיכית. הכל עשוי כאן, עשוי, עשוי. כך בעצם יכול היה לכתוב כל איש המצוי אצל ספרות, אילו התאמץ קצת. בטוב שבמקרים מתקבל אסיי – ותוּ לא. מהו אפילו “י’ן כריסטוף”, אם לא מחרוזת מסות קטנות על עניני־תרבות שונים? על ידי עתרת ההסברה וההפשטה שבדבר? לאו דוקא. הסברה והפשטה במידה מרובה יש גם אצל טולסטוי ודוסטוייבסקי, ובכל זאת… פשוט, ליקוי יסודי כאן, ליקוי בשורש הנשמה. כי גם גופי הדברים, הצורות והצבעים, הם בחינת גולם כאן, בלי שום רוח חיים. אמרו מה שתאמרו!
מובן שכל זה לא ניתן להסתבר באופן מתימטי, אלא הוא ענין שבהרגשה. “הירח” של מוֹפּסן, צ’חוֹב, קנוּט המסוּן, או זה של מנדלי, הוא הירח האמיתי, הירח בשמים, בעוד ש“הירח” של רוֹמן רוֹלן (בספירות אחרות כבודו במקומו מונח), מרז’קוֹבסקי, סטיפן צוייג, או זה של האסיאיסטים־המספּרים שלנו, אינו אלא ירח ספרותי, בבוּאה דבבוּאה, ירח של “חוזק”!
חסר להם לאלה היסוד התיירי־הגילויי, האמוּנדסני… ברם, הם עצמם ממאנים להבין זאת וידם נטויה “ליצור” ו“ליצור”, וב“קטנות” אין הם מסתפקים. דרמות וטרגדיות היסטוריות ופרובלימות עולמיות. את הכל, את הכל תמצא אצלם – ולא־כלום!