החדש הלא אינו מין סוּבסטנץ חדש מעיקרו. כל חדש נבטיו יש למצוא בישן הקודם לו. יש מיש. הישן הוא זה – אלא משוכלל יותר, מגובש יותר, מקולף מקליפות טפלות של איזה “כך צריך” עיור קדום.

השירה מתקדמת והולכת יחד עם הבריחה האינסטינקטיבית ממומנט העבודה שביצירה (העצלות היא כאן גורם חשוב מאוד), מה“מדעי” והחוּלין שבה, אל יסודה הטהור יליד האכסטזה. אבל סוף סוף יש כמו בכל, גבול גם לזה. ויש מדרגה – מחויבת המציאות! – שאין אחריה כלום. המלה האחרונה. עד בלי סוף אין לחדד את הסכין.

ורק מתוך הנחה אינטואיטיבית זו בנוגע לנצחיותם של הדברים יצאו כל אותם היוצרים הגדולים שכתבו דברים נצחיים באמת, היינו, דברים אַבסוֹלוּטיים קודם כל בשבילנו. משורר, שבשבתו אל שולחן־הכתיבה, הוא מהרהר: הבה אכתוב מה, הגם שיודע אני כי בעוד עשרים שנה לא יקרא את דברי שום איש, – משורר כזה אין ערך לדבריו כבר עתה.