היא זו לכמה מסופרינו הצעירים, מה שבהנאָה בולטת הם מעלים על הכתב: “צליבה”, “גוּלגולתא”, וכל יתר המלים מספירה זו, שהם מוצאים בהן, כנראה, דבר־מה מרומם רוח.
ו“ישוּ” גופו מגרה פשוט את יצר קולמוסם… אוהבים את השם. וכיצד הם מתחרים חד את אחד בתרגום הסוף הידוע של “השנים־עשר”! תמה אני, אם בין הנוצרים עורר ציור זה התפעלות גדולה כל כך.
את אחד־העם אהבתי תמיד על שנאתו את הנצרות על תוכה ועל קליפּותיה. איזה חוש אסתיטי נעלה בשנאה זו! לא יצויר כל עיקר שיהא הוא כותב ספר כגון זה שנכתב בידי תלמידו. החומר כשהוא לעצמו היה לו לזרא. גוי מודרני, ששאָר־רוח לו, מוכרח לתעב את כל הענין כבד־החושך הזה, ואנו – הלא זה בשבילנו – זעוַת־הזוַעות!
כי גם ממקור הדבר, שהיה אולי טהור בראשיתו, צריך לעצום את העינים – מחמת גוש הטומאה הנורא, שדבק בו אחר כך על ידי איזו הסתבכות פטלית. טהור בראשיתו? אם עלול היה להיזקק ל“פטליוּת” זו, שוב אין להאמין גם בזה. אם יכול היה להתגלם לא רק במעשים האיומים, כי אם גם בכל אלו הסמלים והפּסילים והצורות, שמסמרים את חוט־שדרתנו באפלולית המסגדים, על פּרשת־דרכים בשדה, ואפילו בחדרי המוּזיאוֹת, – למרות מה שאָמני כל הזמנים השקיעו בהם את מיטב כוחותיהם.
לא, לא! גם מהפּכה חשודה מעט אם הוא הולך בראש… אם הוא הולך בראש לא תצאנה טובות! – ואם משורר בן־זמננו, ואפילו נוצרי, בבואו ליצור דבר “נשגב”, נוטל, כמקובל מאז ומעולם, את ישו בתור חומר, הרי זה מעיד אך על צמצום אופק ומיעוט אור בכל המהות. ישו שוב אינו צריך לעלות על הדעת!