לא טוב הדבר, שרוב הפּייטנים משועבדים להמשורר־האליל שלהם, והם שרים תמיד רק מה שהוא שר. ביתר דיוק: אך אותן פינות־החיים מעוררות את המוזה שלהם, שבהן כבר דש המשורר המשפיע עליהם. אמת, כל המשוררים הגדולים התחילו מתוך “השפעה”, אבל אלה אישיותם בגרה־גברה ברוב הימים והתיצבה ברשות עצמה, ואילו הקטנים נשארים כפופים לרבם עד יומם האחרון.
הנה, למשל, חיי המשפּחה ודאי ממלאים אצל רבים מהם את כל עולמם וילדיהם הם מרכז ששונם ויגונם, ובכל זאת אין למצוא בכל מה שהם כותבים אף רמז קל לכל אלה. ומדוע? יען כי הלה, הרבי שלהם, שבאקראי רווק היה או חשוּך־בנים, לא שר על ילדיו, ואיך ישירו הם?
והם שרים, כמו בשחרותם, על… נערות. הניחו את הנערות לבניכם, ועליהם, על בניכם אלה, דברוּ שיר!